בלי ששמנו לב, עבר כבר חודש מאז הספורט בישראל חזר לתפקד. אני כמובן מאלה שמאוד רצו שהוא יחזור, גם כי יש עניינים שתמיד עדיף לסיים על הפרקט וגם כי מה לעשות אני בעלת אינטרס – הספורט זה חלק מהפרנסה שלי. אי שם במאי הייתי די סקפטית שהוא יחזור, בעיקר בכדורסל, אבל הדברים הסתדרו ואני חזרתי לצלם.
הפתיחה החגיגית של תקופת ספורט הקורונה היתה בסוף מאי, כשליגת העל בכדורגל חזרה. משחק ראשון, סמי עופר, מכבי חיפה נגד הפועל ת"א. כבר בדרך למגרש מרגישים את ההבדל כשהרחובות פשוט ריקים והחניה שוממת. בימים רגילים של משחק שעה לפני כבר מלא אנשים מסתובבים, סדרנים בכל מקום, חסימות בכבישים, הפעם כלום. בכניסה מודדים חום, בודקים שמי שהגיע נמצא גם ברשימה (בשגרה לרוב מסתפקים בהצגת תעודה, הפעם מקפידים), מקבלים צמיד וכרטיס כניסה. זה החידוש המרכזי – מסביב למגרש מחכים לנו כיסאות ממוספרים עם מרחק בין אחד לשני, וכל אחד יושב איפה שאמרו לו. במשחק רגיל בד"כ הצלמים מתרכזים להם בגוש ליד דגלי הקרן, ככה גם אפשר לדבר תוך כדי, לשתף תמונות וכו'. הפעם מתפזרים מסביב.
בתוך האיצטדיון ריק לגמרי. 10 ילדים שמביאים כדורים, קצת עיתונאים והקבוצות. הרמקולים עושים לנו אווירה נחמדה עם שירי אוהדים, אבל כשיתחיל המשחק יכבו את זה ולא ברור למה. בשביל למצוא את הכיסא שלי הייתי צריכה להקיף את המגרש לצד הנגדי. בגלל כל ההנחיות, אסור לעבור ליד הספסלים של הקבוצות. בד"כ אנחנו נמצאים שם בהתחלה לצלם מאמנים ולחיצות ידיים, הפעם רק מרחוק. גם לעלות למעלה לחדרי עבודה אסור לנו. וכמובן שכל המשחק אנחנו עם מסיכות. לא הכי נח, לפעמים חם, אבל מתרגלים.
כשמתחיל המשחק כאמור מכבים את הרמקולים ואז יש שקט. כל מה ששומעים זה את השחקנים צועקים. יש בזה משהו קצת מעניין, לשמוע איך מתנהל המשחק עבורם. אבל זה די הורס את האווירה ודי גורם להכל להרגיש כמו משחק אימון. את השחקנים המחליפים גם פיזרו עם רווחים ביציע, הגיע איזה אחראי שאמר להם איפה לשבת ואיך להתפזר. המשחק עצמו עובר כרגיל, יש אפילו כמה שערים, חגיגות צנועות וכמובן בלי ריצות לקהל וכאלה. בהתחלה השופט עוד ניסה להעיר להם כשהיו חגיגות עם חיבוקים ומגע, אבל נראה שהוא גם הבין שזה חסר טעם.
לא כל המשחקים היו מסודרים כמו זה. אצל קבוצה אחת היתה בדיקת חום ובדיקת רשימות אבל פחות הקפדה על הסדרי הישיבה, וקבוצה אחרת הכניסו בלי בדיקת חום ועל סמך התעודה בלבד, אפילו לא בדקו שמות. אצל האחרונה גם ראיתי במהלך המשחק איך ביציע מאחורינו יושבים כמה עשרות אוהדים. הצלם המקומי הסביר לי שהם פשוט קופצים מעל השער וזה כל משחק ככה. המשטרה כבר הרימה ידיים מלהוציא אותם החוצה, אז כל עוד הם במרחק ועם מסכות מוותרים להם.
והיה גם את ההתקהלות של הקהל במשחק העליה של סכנין לליגת העל. במהלך המשחק היה זיקוקים וצפירות מהרכבים בחוץ וידענו שהאוהדים מקיפים את האיצטדיון. אחרי החגיגות על הדשא ראינו את השחקנים רצים החוצה, ועד שהגענו אחריהם הם כבר היו על הכתפיים. היו שם כמה עשרות אוהדים שקורונה הייתה הדבר האחרון שעניין אותם, העיפו זיקוקים באוויר, הדליקו אבוקות והכל יותר מדי קרוב אלינו. אנחנו כמובן עם מסיכה כל הזמן הזה, אבל עדיין זה לא הסיטואציה הכי בריאה עם בומים מצד אחד וקורונה מצד שני.
הכדורסל חזר שבועיים בערך אחרי הכדורגל, למשחקי אימון בהתחלה ולמשחקי הליגה בהמשך. כמובן שגם כאן יש מלא הנחיות, בדיקות חום, רשימות, וגם הצהרת בריאות שחותמים עליה כל משחק בנפרד. ברוב האולמות נתנו לכל אחד טופס A4 למלא ולחתום למטה, במכבי חיפה עשו חכם (כן גם בכדורסל הם מסודרים במיוחד) ופשוט הכינו טבלה עם שורות שכל אחד פשוט רושם את השם ואז מסמן בצ'קליסטים שהוא מרגיש טוב ושאין לו מישהו חולה קורונה בבית. באחד המגרשים חיברו לי מד דופק ולחץ דם לאצבע. אני עד עכשיו לא יודעת למה עשו את זה. גם מנהלת הליגה לא.
בד"כ בתחילת העונה עושים צילומים לכל קבוצה ולכל שחקן יש תמונת פרופיל באתר הרישמי, אבל בגלל שחלק מהקבוצות החליפו חצי קבוצה, היתה לא מעט עבודה לעבור ולצלם את השחקנים. הרוב שיתפו פעולה, באולם אחד האחראי קורונה עשה קצת פוזות ואמר לי שאסור לי להתקרב לשחקנים. אז צילמתי אותם במשחק אחר באולם אחר.
בכדורסל האווירה היתה קצת פחות מתה, כי היו לא מעט אנשים ביציעים (חברי הנהלה וספונסרים וכאלה), כמובן מפוזרים במרווחים. אני לא יודעת אם במספרים זה יותר מהאנשים שלכל קבוצה מותר להיכנס למשחקי הכדורגל, אבל אולי בגלל שמדובר באולמות קטנים אז בעין זה נראה שיש יותר צופים. הם גם הרבה יותר מורגשים ושומעים אותם מעודדים וצועקים, בעיקר בקבוצות שבשגרה נחשבות יותר חזקות מבחינת קהל. היה ממש משעשע לשמוע את ה"עברית" שלמד אחד מהמאמנים הזרים בליגה, שהלך וצעק לכיוון הספסל שלו 'כוסאחטוק כוסאחטוק כוסאחטוק'…
