מאז פברואר לא צילמתי שום ספורט שהוא לא כדורגל או כדורסל, אז אליפות ישראל באתלטיקה (שהוקדמה לסוף יולי מחשש לקורונה וזה) הגיעה לי בדיוק בזמן כדי להתרענן קצת. הבעיה הייתה שבדיוק היה גל חום מטורף בכל בארץ ובת"א בכלל, ועוד עם המסכה על הפנים, קצת בא לך למות. אבל עדיין היה כיף לשנות אווירה. גם באיגוד האתלטיקה שמחו שוואלה ספורט שלחו צלם, ועוד יותר התלהבו שמגיעה צלמת. כנראה אף פעם לא ראו כזאת קודם.
האליפות נערכה באצטדיון האתלטיקה של הדר יוסף. מאז שהפועל ת"א שיחקה באולם הכדורסל שבמתחם הספורט לא ראיתי את החניה שליד כל כך מפוצצת ברכבים. זה נראה לי די מוזר כי לא היה כניסה לקהל, אבל בטח הרבה ספורטאים הגיעו עצמאית. אחרי בדיקת חום ורשימות בכניסה, הלכתי לחפש ווסט צלמים. הווסטים הירוקים התחבאו בתוך קרטון שהיה רשום עליו ווסטים כתומים. מישהו ניסה לבלבל את האיראנים. צילמתי בעבר כמה תחרויות אתלטיקה, אבל זאת פעם ראשונה שגם היה לי אישור לצלם מתוך האצטדיון ולא רק מהטבעת מסביב, אז חיכיתי לדובר שיבוא לתת תדריך בטיחות של איפה מותר לעמוד. מותר לעמוד בכל מקום שלא יעוף עליך משהו או מישהו. הגיוני סה"כ. יאללה לעבודה.
חלק מהכיף באתלטיקה זה הוורסטליות שמקבלים כשמצלמים, גם מקצועות שונים וגם לכל מקצוע אפשר למצוא כמה זויות מעניינות. בטח כשאתה בפנים ומותר לך להסתובב ולהגיע הכי קרוב שאפשר לכל מקום. אתלטיוּת זה משהו שתמיד מצטלם טוב, ופרצופים מצחיקים של אנשים תוך כדי מאמץ או קפיצה באוויר זה גם נחמד. הבעיה היא כמובן התאורה. השמש ששוקעת מאוחר בימים אלו אפשרה לנו הרבה שעות אור, אבל בחושך זה קצת יותר קשה. למרות שהמוקדים המרכזיים מוארים, זה עדיין אתגר בחלק מהמקומות. גם אם מישהו עכשיו ניצח ריצה אבל הוא רץ כמה מטרים לחגוג בצד, זה כבר נהיה חשוך. אגב מוזמנים לחפש בפייס יש עכשיו הרבה אלבומים של צלמים אחרים מהאליפות – נגיד זה.
רוב הזמן באליפות יש 2-3 ענפי שדה וכל כמה זמן גם מצטרפת ריצה במסלול, אז יוצא לנו להסתובב בין כמה מוקדים ברוטציה. התחלתי את האליפות מתחרות הקפיצה המשולשת לגברים והקפיצה במוט לנשים. בשלב הזה עוד לא היה אתלטים מוכרים לצלם, אז סתם שלחתי למערכת תמונות יפות שתפסתי של אתלטים רנדומליים. אנשים שמעיפים חול לכל עבר, אתלטיות שקופצות בזויות מעניינות עם המוט ומשחררות צעקות בנפילה בדרך למטה וכאלה.
כשהתחילו הריצות הקצרות היה לנו את בלסינג אפריפה, בן 17 שאמור להיות הדבר הבא באתלטיקה הישראלית. אישית לא הכרתי את השם, אבל כולם דיברו עליו. כבר בריצת המוקדמות הוא השאיר אבק לכולם וסיים ראשון, בהמשך האליפות הוא גם זכה בשתי מדליות זהב ב-100 ו-200 מטרים. בריצות הקצרות כמובן הזווית המועדפת היא אחרי קו הסיום, לתפוס את מי שחוגג ולרוב גם מכבד את הצלמים בשאגה או איזה מחוות ניצחון אחרת. אצל הנשים זה פחות קורה, אבל בשביל זה יש צלמי איגוד שמדרבנים אותן לשחרר משהו נחמד למצלמה.
בריצת ה-1,500 לנשים לונה צ'מטאי סלפטר כצפוי עושה לכולן ביה"ס ומסיימת הרבה לפניהן, אדווה כהן גם היא מבלי להתקשות יותר מדי מסיימת שניה. וכל הרצות גמורות על הדשא. חזרנו לקפיצה המשולשת, הפעם הנשים קופצות. כשניסיתי להבין למה הן לא מעיפות חול, צלם שלידי הסביר לי שיש הבדלי רמות גבוהים ושאחכה לראות מתי מזיזים את הקרש אחורה. האמת, לא ידעתי שהקרש זז. אבל הבנתי מהר שזה די הגיוני. קרש אחורה = צעדי משולשת יותר רציניים = קופצות יותר רציניות = יותר מרחק קפיצה = יותר חול שעף.
את היום הראשון סיימנו עם גמרים בריצות הקצרות. בלסינג אפריפה כאמור זכה בגברים, אבל בנשים היתה דרמה כשמישהי התרסקה על המסלול רגע לפני קו הסיום. היא אחר כך אמרה שהיא מחזיקה בשיא ישראל בהתרסקות על הרצפה, אז אולי זה לא הפעם הראשונה שלה. באסה.
בתחילת היום השני הלכתי לראות מה המצב באזור הכלוב, איפה שמתקיימות תחרויות הדיסקוס והכדור ברזל. הכלוב זה כינוי לרשת שמגינה מסביב, למקרה שמישהו יעיף משהו בכיוון הלא נכון ואז למישהו אחר יכאב. אי אפשר להתקרב למי שזורק יותר מדי, בגלל מה שהרגע כתבתי, אז מנסים לצלם קצת מהצד בלי להפריע. ואחרי הזריקה צריך לזוז מהר הצידה כדי לא להסתיר לבחור עם הלייזר שמודד את המרחק. אחרת הוא צועק עלייך 'הלו צלם זוז'. אמא כנראה ראתה אותי בטלוויזיה וכמו פולניה טובה שלחה לי הודעה 'תיזהרי מהדיסקוס'.
בזריקת הדיסקוס לנשים היה מאוד משעשע עבורי לראות את ההבדלים בין האתלטיות המובילות – גבוהות, שריריות, עם ביגוד אתלטי מתאים, למול האתלטיות הפחות מובילות – קטנות, בלי שרירים, עם טי שירט וזריקה למרחק של מטר וחצי בערך. כמובן שהיו את ההבדלים האלו גם במקצועות האחרים, אבל פה זה היה ממש בולט.
המשך היום היה די דומה ליום שלפניו, עם טיול בין אזור הקפיצות לבין המסלול, ועוד קצת תמונות נחמדות. הפייבוריטים לונה צ'מטאי סלפטר, אדווה כהן ובלסינג אפרפה זכו במדליות הזהב במקצועות שלהם. בתחרות הקפיצה לגובה זכה בחור צעיר בשם יונתן קפיטולניק שגבר על שני השמות המוכרים ניקי פאלי ודימה קרויטר. בקפיצה במוט לב סקוריש קפץ כמעט מטר יותר מהמתחרים שלו, וחגג עם פיו פיו.
עד כאן מאליפות ישראל באתלטיקה, בתקווה שעוד ועוד אירועי ספורט יחזרו לחיינו בזמן הקרוב.
