די הרבה זמן רציתי לראות משחק של כדורגל קטועים, אחרי שגיליתי שיש דבר כזה דרך כתבה בערוץ הספורט על הנבחרת הישראלית. די במקרה ראיתי שהקיץ יתקיים טורניר אליפות אירופה של הענף (יורו 2024), והחלטתי לסוע, ובהמשך כשנודע שגם הנבחרת הישראלית שם זה בכלל היה נקודת בונוס. כדורגל קטועים זה ענף שעדיין לא נמצא במשחקים הפראלימפיים וחבל. לדעתי זה ענף מדהים ולגמרי ראוי שיהיה שם, אבל זה כבר עניינים של אחרים. אז במקום טיול אחד לצרפת הקיץ (בסוף אוגוסט, אוטוטו), היו לי שניים. אחרי הקיץ הקודם זה עוד סביר…
אז מה זה בכלל כדורגל לקטועים? כמו משחק כדורגל רגיל, רק שלכל שחקני השדה יש רגל אחת בריאה, והרגל השניה או קטועה או בתפקוד חלקי. בכל מקרה הם לא יכולים להשתמש ברגל השניה, והם משתמשים במשחק בקביים. לשוער יש יד אחת (קטועה או בתפקוד חלקי), ובכל מקרה היא צריכה להיות בתוך חולצת המשחק וצמודה לגוף. המגרש יותר קטן והמשחק יותר קצר (25 דקות למחצית), ויש עוד כל מיני שינויים קטנים והגבלות. נגיעה עם הקב בכדור היא כמו נגיעת יד, אם היא בטעות אז הכדור עובר לקבוצה היריבה ואם היא מכוונת אז זה גם יכול להוביל לכרטיס צהוב. ליד הספסלים של הנבחרות אפשר לראות ערימה של קביים – אלו קביים ספייר למקרה שלמישהו נשבר במהלך המשחק וככה אפשר להחליף במהירות.
לרוב באירועים מהסוג הזה (אליפויות ותחרויות גדולות), כמה חודשים לפני מפרסמים המארגנים את הפרוצדורה לרישום עיתונאים, שזה לרוב טופס באינטרנט או דרך אתר המדיה של האירגון. לא משנה מה ניסיתי, לא הצלחתי למצוא מידע על הרישום לאליפות הזאת. גם לשלוח מיילים והודעות ברשתות החברתיות לארגון של ה-EAFF לא הצליח ולא קיבלתי מהם שום תשובה. זה היה מאוד מאוד מוזר ולא ברור למה. גם הנבחרת הישראלית לא עזרה במקרה הזה, וכבר אמרתי שטוב מקסימום ניסע ונתארגן שם על קרדיטציה או שבמקרה הכי גרוע נצלם מהיציע. נסתדר.
איזה חודש וחצי לפני אמרתי שאנסה סתם כי אין לי מה להפסיד להתקשר ישירות למשרדים של האירגון בפולין, ומקסימום לא יענו לי ונמשיך עם תכנית ב'. הם אכן לא ענו לי, אבל באותו ערב קיבלתי הודעת וואטסאפ ממספר לא מוכר ששואל אם ניסיתי להשיג אותו. בהתחלה חשבתי שזה חמאס או משהו, אבל אז כשראיתי שזה מספר פולני, הבנתי שזה כנראה מישהו מהארגון. אז שלחתי לו הודעה של 'הי אני לילך אני צלמת בלה בלה, יש רישום עיתונאים?' הבחור הפולני ענה שכן, שלח לי את הקישור להרשמה ונרשמתי. כיף. בהמשך גם קיבלתי מהם כמה מיילים עם הנחיות לעיתונאים בנוגע לארוע.
הטורניר נערך בעיירה אביאן בצרפת, שהדרך הכי טובה להגיע אליה היא בכלל מז'נבה (שוויץ). אז אחרי יומיים של התאוששות וקצת טיולים בז'נבה, עליתי על הרכבת ועברתי את הגבול לאביאן. היה מאוד נח להגיע לעיר, שעה וקצת ברכבת, אבל העיר עצמה מאוד לא ידידותית לתיירים שהם לא צרפתים \ שוויצרים כך שאם יש לכם תכניות לבקר שם – אל. בעיר הזאת אין כמעט כלום לעשות (זאת עיירת נופש, אפשר בעיקר לשבת ולראות את האגם ויש גם קזינו), בקושי מצאתי מסעדה אחת פתוחה (והייתי במרכז של המרכז של העיר) ובקושי מדברים אנגלית. כן יש שם פאבים ומקומות לקנות גלידה מה שלא באמת עוזר לך כשאתה רעב ואחרי יום עבודה. החלק הכי גרוע בעיר הזאת – אין שם מוניות או תחב"צ סביר (יש איזה אוטובוס פעם ביום), וזה קריטי כי העיר בנויה על הר וכל מעבר בין רחובות כרוך בטיפוס בזויות מאוד לא נחמדות. היה לי מזל שהמלון היה קרוב יחסית לתחנת הרכבת, ויכולתי ללכת אליו ברגע ובכיוון הירידה.
כשחיפשתי מלון בעיר, מן הסתם הכיוון הראשוני היה ללכת על אחד ממלוני האליפות כך שיהיה לי נח גם מבחינת ארוחות והסעות וכו'. אבל כמו שבקושי הצלחתי למצוא את הרישום, גם על זה לא היה עם מי לדבר. אז לקחתי מלון שנמצא במרכז העיר ומבחינת המפה לפחות היה קילומטר אחד מהאיצטדיון. מה שלא ידעתי, זה שזה קילומטר של טיפוס בזוויות הזויות שבקושי מכוניות סוחבות בהן, והמארגנים גם הגדילו וסגרו את הכניסה התחתונה כך שהייתי צריך לטפס עוד איזה רבע שעה כדי להגיע לכניסה הראשית. כיף. אגב באחד הבקרים הלכתי למרכז התיירים המקומי כדי לברר את עניין האוטובוסים הלא קיימים, והם אמרו לי שעדיף לי בכלל לקחת את הכרמלית המקומית שתעלה אותי למעלה. זה נשמע כמו רעיון נפלא והכרמלית הייתה חביבה, אבל התחנה שלה לא הייתה קרובה בכלל לאיצטדיון והלכתי משהו כמו חצי שעה ממנה לכניסה. שוב, כיף.
ואחרי הקיטורים, בואו נתרכז בכדורגל. בהגעה הראשונה לאיצטדיון הלכתי למדיה סנטר המאולתר, שבו בכלל לא הייתה לי קרדיטציה והם פשוט נתנו לי אחת ריקה ורשמו עליה בעט 'צלם'. מה שנקרא יעילות שיא. האישה הנחמדה שם לא ידעה מאיפה משיגים ווסט, אז עברנו בכמה מוקדים עד שמצאנו את המשרד הנכון. קיבלתי ווסט כחול, שלהבנתי הוא ווסט של צלמי נבחרות, והוא בדרגה השניה מבחינת הצלמים (והרשאות איפה מותר להסתובב ולצלם). זה היה טוב, איפשר לי לשבת יותר קרוב למגרש מאשר צלמים אחרים. במשחקי כדורגל 'רגילים' אנחנו בד"כ יושבים ליד דגל הקרן, ונשארים שם לאורך כל המשחק. פה לא באמת היה אכפת למישהו שטיילנו ועברנו צדדים תוך כדי.
האליפות התקיימה על שני מגרשים, אחד ראשי עם יציע גדול, וממש 20 מטר ממנו ומעבר לדוכנים של המזון והמזכרות המגרש השני עם היציע המתקפל. בכל שעה החל משחק על מגרש אחר, והמשחקים עצמם לקחו בסביבות השעה ו-10 דקות, כך שזה היה מאוד נחמד, יכולת פשוט לסיים משחק וללכת לראות משחק אחר. לכל המשחקים היה שידור ישיר ביוטיוב של הארגון, וכרוז שדיבר אך ורק צרפתית ולא חשבו שם לרגע שאולי יש ביציע צופים שגם רוצים להבין מה קורה ושאולי כדאי שיהיה גם כריזה באנגלית. פרט לטורקים שעוד מעט נגיע אליהם, לא היו יותר מידי צופים, אולי כמה עשרות מהמדינות השונות ומידי פעם גם הביאו ילדים מקומיים.
המשחק הראשון שראיתי היה בין אנגליה לסקוטלנד. התיישבתי על הדשא (כי לא הבאתי כיסא מתקפל מהבית, הנחתי שיהיה שם ספסלים…) ליד צלם של האירגון שלשם שינוי דיבר אנגלית (בניגוד לרוב האנשים באירגון), והיה נחמד, הסביר לי קצת חוקים שלא ידעתי וכו'. זאת הפעם הראשונה שאני מצלמת את הענף, וניצלתי את המשחק הזה לחימום לפני שיתחיל המשחק של ישראל. בגלל שהמשחק נערך באור יום והמגרש יותר קצר ממגרש כדורגל רגיל, היה די נח לצלם. במשחקים של ישראל שרציתי יותר טווח השתמשתי בעדשה של 100-400, במשחקים האחרים שהתמקדתי בצילומים יותר 'מעניינים' הלכתי על ה-70-200 שהיא יותר איכותית.
בין המגרשים היה גם חדר תקשורת מאולתר שיכולת לשבת בו להעביר את הזמן, לעבוד, לדבר עם צלמים אחרים ולפעמים גם הביאו לנו לשם אוכל. בהתחלה שקיות אוכל אישיות (שכללו פסטה קרה, תפוצ'יפס וממתקים), בהמשך גם אירגנו פירות וחריצים גדולים של גבינה אבל בלי סכין. יענו קחו ביס ותחזירו. היה אינטרנט אלחוטי עם הסיסמה המאוד מקורית של 'רגל' (ביחיד, לא ברבים), הוא היה די גרוע אבל הספיק כדי לשלוח תמונות לארץ.
כשהתקרבנו לשעת המשחק של ישראל חזרתי החוצה למגרש הראשי, והתחלתי בצילום החימום שלהם, סתם כי היה לי מעניין לראות איך זה עובד. ישראל פתחה את הטורניר במשחק הכי קשה שאפשר, והכי עוין ואנטישמי שאפשר, מול הנבחרת הטורקית שהיא האלופה מ-2020 וגם בעוד כשבוע תהיה האלופה של הטורניר הזה. ביציע היו לדעתי למעלה מ-1,000 אוהדים טורקים, שדאגו לשרוק בוז, לקלל, לצעוק 'פלסטין', לירוק ולזרוק חפצים כשגם הנבחרת הטורקית בחרה לבזות את ההמנון הישראלי ולא ללחוץ ידיים. לא מפתיע במיוחד. במשחקים הבאים של טורקיה היו רק איזה 20-30 אוהדים, והבנתי בהמשך שהם פשוט ארגנו אוטובוס מז'נבה להביא את האוהדים במיוחד כדי לתת אווירה עוינת במשחק נגד ישראל. הטורקים אגב בגלל שהם הנבחרת הכי טובה (ומרבית השחקנים שם אפילו נחשבים לשחקנים מקצועניים) קיבלה כולה מכתב נזיפה מהמארגנים על כל מה שהם עשו. לא ציפינו ליותר מזה.
המשחק עצמו היה מאוד חד צדדי, הבדלי הרמות היו ברורים וישראל די התקשתה לעבור את החצי. השוער הישראלי אור הרשקוביץ הציג הופעה מרשימה, ובזכותו המשחק נגמר "רק" 6-0 ולא יותר מזה לזכות הטורקים. התוצאה הזאת היא לא כזאת נדירה בכדורגל של הקטועים, היו הרבה משחקים חד צדדים בעיקר בשלב הבתים ותוצאות אפילו יותר חד צדדיות מזה (הפולנים ניצחון 15-0 באחד המשחקים). כששאלתי את הצלם הנחמד אם השוער שלנו אכן נחשב לשוער טוב או שזה רק התרשמות שלי, הוא אמר שלגמרי הוא אחד השוערים הטובים באליפות.
וככה הימים פחות או יותר עוברים, צילמתי את המשחקים של ישראל ולפני או אחרי עברתי למשחקים אחרים. בהמשך ישראל כבר הציגה משחקים יותר שקולים, ולצד הפסד מאכזב לסקוטלנד, סיימה את האליפות עם 2 נצחונות ובמקום ה-13. בהתחשב בעובדה שחלק מהשחקנים שלנו בענף חצי שנה (חרבות ברזל), זה לא רע. מה שבעיקר קיוויתי לצלם את זה הרגעים שהשחקנים בועטים כשהם סוג של באוויר, כלומר עם שתי הרגליים גבוה ונשענים על הקביים. סוג של בעיטת וולה מהאוויר. הבעיה שזה דברים שלא קורים הרבה, פשוט כי אין הרבה מצבים של הגבהות לכיוון השער.
היה שחקן אחד מדהים בנבחרת הספרדית, עם שליטה טובה מאוד בכדור ויכולת פשוט לעבור מהחצי את כל ההגנה של היריבה ולהגיע עד לשער. הוא היה אחד הכובשים המובילים בטורניר והוא גם כבש את שער הניצחון של ספרד בחצי הגמר. באחד המשחקים של ספרד שצילמתי היה לי מזל ואת אחד השערים הוא חגג בקפיצה וירטואוזית בדיוק מולי. בערב שלחתי לו את התמונה הזאת והוא היה נחמד ואמר תודה. בסופו של דבר כמו שרשמתי למעלה, הטורקים שהם לגמרי ברמה אחרת מכולם זכו באליפות וזאת אחת הסיבות שלא הלכתי לצלם את הגמר. לא רציתי לצלם אותם וגם לא צילמתי אותם בשאר המשחקים שהיו להם.
בסה"כ היה ארוע נחמד מאוד, הארגון לא ברמה הכי גבוה אבל כן השתדלו שם. חבל שלא היה יותר דוברי אנגלית בקרב המארגנים ומידע יותר זמין, אבל ברשתות החברתיות עשו עבודה טובה עם חשיפה של הארוע.
