אני מאוד אוהבת אתלטיקה, גם לראות וגם לצלם, ואיכשהו עד היום יצא שצילמתי יותר ארועים כאלו בחו"ל מאשר בארץ. השנה יצא לי טוב והאליפות התקיימה בתאריכים שנוחים מבחינתי להגיע. האליפות התפרסה על פני יומיים, ונערכה השנה באיצטדיון גבעת רם בירושלים – כסוג של הכנה לקראת טורניר הגראנד סלאם (טורניר בין לאומי עם ספורטאים מחו"ל) שייערך שם שבועיים אחרי.
היה ממש נח להגיע למקום עם אוטו, יש כניסה אחת למתחם שדי ברור איפה היא ובמרחק הליכה היו כמה חניונים חינמיים עם מספיק מקום לכל הקהל שהגיע. ממש בכניסה למתחם עמד אוהל שבו חילקו תגים ו-ווסטים כחולים לצלמים, ואחת המתנדבות שם גם השקיעה זמן בלהפוך את תג ה'צלם' שלי ל'צלמת'. מתחת ליציעים היה מתחם נח ומסודר עם חדרי עבודה לכל מי שקשור לאליפות, כולל חדר תקשורת אחד עם כיבוד קל ושתיה שהיה נח לעבוד בו.
בפעם האחרונה שיצא לי לצלם אתלטיקה בארץ, רוב הצילומים היו מרחוק, כך שהבאתי איתי לעבודה גם עדשת טלה פוטו 100-400. עדשה זולה יחסית אבל נהדרת שכבר החמאתי לה בעבר, מצויינת באור יום, לא רעה בחושך. בפועל הפעם לא הייתה בעיה, כי יכולנו להסתובב ממש איפה שרצינו ברחבי האיצטדיון (בלי להפריע מן הסתם לספורטאים או לערוץ הספורט), והגעתי ממש קרוב לכל מה שרציתי לצלם. אז ה-100-400 נשארה בתיק (וביום השני גם בבית כי חראם על הגב שלי), ואני צילמתי קבוע עם ה-70-200 שהיא יותר איכותית ועם טווח שיותר מתאים במקרים כאלו. גם בצילומי פודיום שחשבתי שאולי אצטרך עדשה יותר רחבה, ה-70 הספיק לי כי עמדנו במרחק סביר מהזוכים. לצד הצילום של הענפים עצמם, אפשר גם לראות את הספורטאים בהכנות שלהם, חימום, חבישות, מנוחה וכו'.
באתלטיקה בגלל שלרוב יש כמה דברים שמתרחשים בו זמנית ובאזורים שונים של האיצטדיון, אז הולכים המון ממקום למקום. גם עושים קצת כושר (הלכתי 8,000 צעדים ביום), וגם משנים הרבה זויות למצוא דברים מעניינים לצלם. לפי הלו"ז אפשר לחשב כל מיני דברים, יש ענפים שהם יותר קצרים, ואין הרבה הזדמנויות לצלם במהלכן (ריצות קצרות למשל), יש ענפים שלוקחים הרבה זמן כך שלא דחוף. רצוי גם קצת ידע מוקדם על הספורטאים הבולטים, לדעת במי להתמקד, ורצוי להיות ערניים לגבי הישגים מיוחדים, חגיגות של שיאים וכו'.
נסכם בקטנה את היום הראשון. פספסתי כמעט את כל תחרות הקפיצה במוט לנשים, אבל הספקתי להגיע לקפיצות האחרונות של הספורטאית שניצחה. בקפיצה היחידה שלה שהספקתי לצלם המוט שלה נשבר בעליה (משהו שלא רואים כל יום) ועל הקפיצה הבאה היא כבר ויתרה. לא רחוק משם נערכו במקביל תחרויות הטלת כידון והדיפת כדור ברזל, ובגלל שהן היו קרובות אחת לשניה היה נח לצלם אותן במקביל. פגשתי את הילד שקיבל את אחד התפקידים המגניבים באליפות – וזה להפעיל את המכונית שאוספת את הכידונים ושאר הדברים הנזרקים רחוק.
המקצה שנעל את היום הראשון היה גמר 100 מטרים לנשים ולגברים – שם התחרה בלסינג אפריפה שנכון להיום הוא האתלט המוביל של ישראל. לקראת הזינוק הכינו מופע אורקולי נחמד באיצטדיון שנתן קצת אווירה של אירופה. כל הצלמים חיכו מהצד השני של קו הסיום, ואפריפה ניפץ בצורה מרשימה מאוד את שיא ישראל, ואז דאג לנו לאחלה תמונות של חגיגות.
היום השני המשיך דומה, עם טיולים ממקום למקום. קצת קפיצה לרוחק עם כמה שיותר חול שעף, קצת ריצת מכשולים ששם ההיילייטס הוא תמיד מכשול המים – אז כמה שיותר מים שמשפריצים לכל עבר. קצת קפיצה במוט – ענף יחסית מאתגר לצלם כי הטווח של הספורטאים בין הריצה על הקרקע למעבר הבר למעלה הוא גדול, אבל סה"כ מצטלם יפה. על מסלול ההרצה לפני הקפיצה, יש סימונים שהספורטאים מכינים לעצמם שידעו מאיזה מרחק להתחיל לרוץ. אחד מהם גם השאיר ברווז גומי מוזהב למזל (בתמונה למעלה).
גם היום השני הסתיים בריצה של בלסינג אפריפה, הפעם ב-200 מטרים. הפעם זה נגמר בלי שיא ישראלי, ועם פחות תמונות של חגיגות. כמו אפריפה, גם האצנית אלינה דרוטמן זכתה בדאבל כשניצחה בשני המקצים הקצרים לנשים. אחרי שהיא סיימה לרוץ אנחנו הצלמים אמרנו לה 'אלינה תני איזה חיוך' והיא הגיבה ב'איזה חיוך אני לא מצליחה לעמוד'…
אז סה"כ הייתה אליפות נחמדה מאוד, מאורגנת טוב ועם לא מעט קהל שבא לצפות. ימים ארוכים, אבל כשיש הרבה התעסקות וצילומים טובים אז כבר לא מרגישים את זה.
