ימים ראשונים,
אירגונים ואימונים
הנסיעה לפריז התרחשה לצערי בזמן שמשפחתי עברה תקופה לא קלה. בדיוק שבוע לפני נפרדנו מבעלה של בת דודתי, רב סרן יותם יצחק פלד ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה. כאב מצד אחד, אבל רצון וגאווה גדולה להיות חלק ממשלחת ישראלית בתקופה כזאת.
הטיסה לפריז הייתה בבוקר יום ראשון, כארבעה ימים לפני תחילת המשחקים. בדרך כלל מגיעים כמה ימים קודם כדי שיהיה זמן להתארגן, לטפל בעניינים בירוקרטיים ולהתחיל לבדוק דרכי הגעה ומעבר אידיאליים בין האולמות השונים. קיוויתי גם להצליח לטייל קצת לפני שמתחיל העומס, אבל לצערי בסופו של דבר זה לא קרה.
כמה שעות לפני הטיסה יצאה ישראל למתקפה רצינית בלבנון, מה שבהמשך סגר לנו את השמיים בנתב"ג. הרבה טיסות התעכבו, העברנו כמה שעות טובות בשדה, אבל בסוף גם את זה עברנו. בטיסה היו איתי גם הקלעית יוליה צ'רנוי, המאמן גיא סטריק ואיש צוות נוסף מהמשלחת. ביציאה מהמטוס בפריז חיכתה נציגה מהוועד הבינלאומי, שלקחה אותנו ישירות, ללא תורים, לביקורת הדרכונים ומשם לדלפק הקבלה.
זוכרים את מסע הכומתה שעברנו בטוקיו עם כל הדלפקים, הטפסים ובדיקות הקורונה? אז פה יש דלפק אחד, ארבעה מתנדבים וחמש דקות המתנה לקבלת קרדיטציה מנוילנת ושרוך. זהו. בדלפק אחר, שאמור היה להיות דלפק עזרה, ניסיתי לברר על שאטלים למדיה סנטר ובאופן כללי. לא היה להם מושג על שום דבר בערך. לאחר כחצי שעה התייאשתי ולקחתי מונית למלון. דוגמה קטנה לכמה ההבדלים בין טוקיו לפריז היו גדולים. עוד נחזור לזה בהמשך.
המלון שבחרתי היה אמור להיות סמוך למתחם של שלושה אולמות שאירחו משחקים – South Paris Arena. עניין מיקום המלון הוא חשוב מאוד, כי מיקום טוב פשוט חוסך זמן והתעסקות בתחבורה ציבורית. אני חשבתי שקרבה לאולמות הנ"ל תהיה טובה גם כדי להגיע אליהם בקלות, וגם כי מהם אני אוכל לתפוס שאטל בחזרה לתחנה המרכזית, ומשם כבר לתפוס אחד לכל אולם שארצה. כשבדקנו את המלון לפני הטיסה, הוא נראה היה במרחק הליכה, אבל בפועל הוא היה קצת יותר רחוק מזה. הגעתי אליו, בערך, בנסיעה של שתי תחנות. היה גם די נוח להגיע ממנו למתחם הטניס. המלון עצמו היה נחמד, צמוד לתחנת מטרו ותחנת טראם, עם ארוחת בוקר נחמדה וצוות סימפטי. לא אזור מרכזי, אבל בסך הכל הייתה גישה לאן שצריך.
למה אני כותבת ש’בערך’ הגעתי אליו? כי כל המשחקים היו בעיתיים מבחינת הגעה אליהם. תחנות תחבורה ציבורית מרכזיות וכאלה שממש קרובות לכניסות לאולמות פשוט היו חסומות ולא יכולת לרדת בהן, כך שהכל לווה בהרבה מאוד הליכה לכל מקום. בתחנות מטרו וברחובות יכולת למצוא שילוט מפורט מאוד, שאם אתה רוצה להגיע לאולם מסוים – אז תרד בתחנה כלשהי. הם לא מספרים לך שיש המון המון הליכה, ולרוב גם דרכים טובות יותר מההצעות שלהם. ואגב, רוב תחנות המטרו בפריז, לפחות אלה שיצא לי להשתמש בהן, כלל לא נגישות וכללו הרבה מאוד מדרגות. לפחות המעברים בין הקווים היו סבירים, כך שבתכל'ס יכולתי להגיע מכל מקום לכל מקום בצורה יחסית סבירה. גם ההתמצאות הייתה נוחה.
השאטלים עצמם היו בעיתיים במיוחד. בניגוד לטוקיו, שם הורידו אותי בכניסה לאולם, בפריז במקרה הטוב הורידו אותי במרחק של חמש דקות הליכה מהכניסה, ובמקרה הפחות טוב זה גם הגיע ל-20 דקות. ועוד לא אמרתי כלום על אולמות שבכלל לא הוציאו אליהן שאטל כי "יש תחנת רכבת קרובה, אתם תסתדרו". הזוי.
אה, ואם רוצים להתפנק במונית במקום ללכת? אז זו גם לא ממש אופציה, כי הכבישים חסומים לרוב ואתה לא יכול להתקרב. רוצה מונית? צא החוצה, רחוק. נקודה חיובית: הייתה אפליקציה ייעודית של תחבורה במיוחד למשחקים הפראלימפיים, שהציעה את הדרכים הכי טובות להגיע ממקום למקום, והשתמשתי בה די הרבה.
באופן כללי, הייתה הרגשה חזקה שפריז היא פשוט לא טוקיו. שמענו הרבה קיטורים מספורטאים על הכפר האולימפי ועל התנאים, וגם אנחנו נתקלנו בכל מיני עניינים מעבר לענייני התחבורה. למשל, בטוקיו יכולנו למצוא במדיה סנטר כיבוד רב לאורך כל היום, כולל סנדוויצ'ים, אלא שבבירת צרפת, בחלק מהאולמות, היה בקושי פירות. כשהם נגמרו – אז זהו, אין יותר. היו עוד כל מיני דברים נקודתיים, כמו מאבטחים שלא נתנו לעבור למקומות שכן היינו אמורים להגיע אליהם, כניסות תקשורת מרוחקות, מתנדבים שנותנים מידע לא נכון ועוד. אלה נראים דברים קטנים, אבל לעיתונאים ולצלמים שזו עבודתם – מדובר בדברים משמעותיים מאוד.
אז אחרי שהיום הראשון הוקדש לכלום (כרגיל), ביום השני כבר יוצאים לדרך. התחלתי בטיול למדיה סנטר, יחד עם קרן, לענייני בירוקרטיה רגילים – קבלת ווסט צלמים ומתנות. הווסט הפעם בצבע אפור, ואנחנו כרגיל חלק מהצלמים ה"רגילים". צלמים "חשובים" יותר, שהם לרוב צלמי סוכנויות וצלמים רשמיים של המשחקים והאיגודים שונים, מקבלים ווסטים כחולים שמאפשרים להם יותר חופשיות בבחירת מיקום הישיבה/העמידה, זוויות הצילום וכמובן איפה להסתובב ברחבי המתחם.
בניגוד לטוקיו, ששם קיבלנו הרבה מתנות שוות, בפריז קיבלנו בקבוק מים טרמי. וגם המדיה סנטר היה די בסיסי, בקושי היה בו כיבוד ובטח לא את כל דלפקי השירות שהיו בטוקיו. לא חזרנו לשם יותר. בכל מקרה לא היה לנו מה לעשות שם, רק חיכינו (וחיכינו, וחיכינו…) לחלוקה של הכרטיסים לטקס הפתיחה. בטוקיו לא היה קהל בגלל הקורונה, אז גם לא הייתה בעיית כרטיסים. הפעם, לצערנו, כל הצוות הישראלי קיבל כרטיס אחד בלבד, ואנחנו היינו שלושה (יחד עם אורן אהרוני). קרן אמרה מראש שהיא מוותרת, אני הצעתי משחק בוצ'יה ביני לבין אורן מי ילך. אורן הציע קרב טקוואנדו, קרן בסוף הטילה מטבע – ואני ניצחתי. יש!
כשפגשתי את קרן, אז גיליתי לראשונה שכל מי ששייך למשלחת ולא לן בכפר הפראלימפי גם קיבל מאבטח אישי. כולם – חוץ ממני, כמובן. הרצנו כמה בדיחות על כך שאו שאני לא חשובה מספיק, או שהם פשוט סמכו עליי שאוכל להגן על עצמי עם מקל ההליכה. זו הזדמנות טובה לתת כמה מילים על עניין המקל. קצת יותר משנה לפני המשחקים הפראלימפיים עברתי התפרצות של מחלת עצבים שגרמה להידרדרות הדרגתית בתפקוד הרגליים שלי, מה שגרם להרבה כאבים וחוסר יכולת לעמוד עליהן לאורך זמן. כן, זה היה קצת אירוני וכמובן פתח לעוד קצת בדיחות (בסגנון קרן הביאה לי מקל כדי שארגיש חלק מהמשלחת). ההליכות הרבות שעשינו לאורך המשחקים בטח לא עזרו, אבל היום אני כבר במצב טוב יותר הודות לשיקום ארוך.
נחזור לעניינינו. התחנה הבאה הייתה מתחם הטניס רולאן גארוס. לקחנו מטרו, יצאנו בתחנה כמה קילומטרים טובים מהכניסה, ואחרי הליכה ארוכה הגענו אל היעד. המתחם עצמו ענק, וגם בתוכו הייתה לא מעט הליכה. כרגע די שומם שם, כי יש בו רק אימונים. צילמנו קצת את האימונים של הטניסאים הישראלים והמשכנו הלאה לכיוון הכדורשער. את הכניסה למתחם עצמו מצאנו, אבל כניסה לתוך האולם לא הייתה. כל מיני בעלי תפקידים שהסתובבו שם הכווינו אותנו לכניסות שונות, שהיו נעולות או לא היו בכיוון בכלל. בסופו של דבר הגיעה מישהי עם קלאב־קאר, ובגלל (או בזכות) המקל שלי – היא לקחה אותנו טרמפ לכניסה שפתחו עבורנו במיוחד. אגב, זו הפעם ראשונה שיצא לי לראות אימון כדורשער, וזה היה מעניין. את רודי ודילן (הכלבים) האימון קצת פחות עניין והם כרגיל חיכו בצד בשקט.
היום השלישי התחיל באימון של נדב לוי בבוצ'יה, באולם שקרוב למלון שלי. נכנסתי למגרשים הראשיים כי הנחתי ששם יהיו האימונים, אבל התברר שהם התאמנו במתחם אחורי. אז אחרי שצפיתי בעניין רב בחזרות לטקסי המדליות עם מתנדבים ש’זכו‘ ועשו שלום לקהל, עברתי לאזור הספורטאים. קרוב לוודאי שלא היה לי הרשאות להיכנס לשם, אבל אף אחד לא שאל ואף אחד לא אמר לי להתחפף, אז נשארתי. אורנה ויסבך, המאמנת של נדב, עשתה לי סיור מה קורה מאחורה, באזורים שהקהל והעיתונאים לא מגיעים אליה. חדרי מנוחה, חדרי טיפולים ואפילו חדרי ההחתלה לתינוקות, למי שהגיע עם כאלה מהבית.
גם פה אגב יצא לי פעם ראשונה לראות איך נערך אימון בוצ'יה. לפני שעלה לאימון על המגרש, נדב היה בטיפול פיזיותרפיה עם אבא שלו, שוקי, שמלווה אותו הרבה מאוד שנים. זה היה רגע יפה מאוד בעיני, ולמרות שלא הייתי עם המצלמה עליי – ביקשתי מהם אישור ועשיתי תמונה עם הטלפון. זו תמונה שבדיעבד התבררה כבעלת ערך רב מאוד. פחות משבוע אחרי, בזמן שהם בכפר הפראלימפי, שוקי נפטר מדום לב. יהי זכרו ברוך.
היעד הבא היה הכפר הפראלימפי – מקום שממש רציתי להגיע אליו, כי בטוקיו לא התאפשר בגלל הקוביד הארור. בכניסה לכפר יש מתחם עבודה, שם נרשמים, מפקידים את הקרדיטציה האישית ומקבלים קרדיטציה חליפית שתקפה לכפר עצמו. הכניסה של העיתונאים לכפר היא לא בדיוק לתוך הכפר, אלא לאזורים ציבוריים מוגבלים, שזה עדיין נחמד להסתובב שם ולספוג את האווירה. עשיתי סיבוב בחנות המזכרות ובקפיטריה, שם מייד הציעו לנו לקנות את המאפין המפורסם שלהם. למי שעקב קצת אחרי הרשתות החברתיות בתקופת המשחקים האולימפיים, הרבה ספורטאים התלהבו מאיזה מאפין שוקולד שחילקו בחדר האוכל. בואו ננמיך: הוא לא היה מיוחד, אלא ספוג רגיל עם קצת שוקולד צ'יפס בפנים, וזה אפילו לא היה נמס. אכלתי טובים יותר בארץ.
בנוסף, צילמנו אימון של עדנאן מילאד. היו שם כמה אולמות אימונים, בעיקר לענפי הקרבות הקטנים. פגשנו את הצוות שלו ויריב אימונים שהגיע במיוחד, וגם את אסף יסעור, שהיה בלבוש אזרחי ואמר שלפני שקילה לא מתאמנים כי זה יכול להשפיע. אגב, באיזשהו שלב אסף ביקש את המצלמה שלי והחל לצלם בעצמו. אסף, למי שלא מכיר, הוא קטוע שתי ידיים מה שלא מפריע לו לעשות הרבה מאוד דברים, כולל לצלם. הוא לא היה רע בזה. אמור היה גם להיות אירוע עם השגריר, אבל הוא התעכב ולא ממש קיבלנו אישורים להיכנס יותר פנימה לחלק המוגבל של הכפר.
היום הרביעי הביא איתו את טקס פתיחת המשחקים. היום של טקס הפתיחה לרוב חלש, כי אין בו אימונים, אז היה לנו זמן פנוי. אורנה הזמינה אותי לעשות איתה סיבוב בעיר. זוכרים שהאנשים מחוץ לכפר קיבלו מאבטחים אישיים? אז למאבטחת של אורנה היה גם רכב משטרתי. במקום לעשות את הטיול בתחבורה ציבורית וברגל כמו תיירים, נסענו לנו באוטו משטרה ישירות בין האתרים המרכזיים (אייפל, לובר, פסל החירות). היתרון הגדול באמת היה שאפשר להחנות הכי קרוב שאפשר, בין אם יש שם חניה ואם לא. זה חסך זמן משמעותי, כך שהיה נחמד מאוד.
ואז הגיע הזמן לחזור למלון (של אורנה, שהיה קרוב לתחנת השאטלים, כי שלי היה בקצה השני של העיר) ולהתכונן ליציאה לטקס הפתיחה. מה עושים כשאתה מנסה לצאת ממרכז פריז בשעת העומס של הפקקים ואתה עם רכב משטרה? נכון, מפעילים סירנה. יש מצב שגם עברנו באיזה אור אדום או שניים ונסענו בנת"צ. נסיעה של 50 דקות הפכה למשהו כמו 10 דקות. זה היה משעשע.
לפני העלייה לשאטל הייעודי לטקס הפתיחה בדקו שיש לנו כרטיסים ומדבקות מיוחדות שקיבלנו לשים על הקרדיטציה. השאטל, כמו כל השאטלים בפריז, הוריד אותנו רחוק במיוחד מהכניסה, שם חיכה לנו אוהל בידוק עם תורים גדולים. לידי בתור עמדו גם כמה נגנים עם כלי נגינה גדולים במיוחד עליהם. כולם נבדקים. משם עוד קצת הליכה לאוהל העיתונאים, שהיה כמו מדיה סנטר רגיל – מלא מלא שולחנות עם חיבורי חשמל ורשת. כולם היו צריכים להגיע לשם עד לשעה מסוימת שבה נערך תדריך שכלל כל מיני הסברים, וחלוקת היציעים לפי הכרטיסים שקיבלנו מראש. בטוקיו, הצלמים רוכזו בשני יציעים, ובפריז פיזרו אותנו לאורך כל הטריבונות. היו גם עוד כל מיני חפירות של מי כן יכול לצאת מוקדם, מי יכול לרדת לצלם את האש האולימפית ומאיפה וכו'.
כשזה הסתיים, קיבצו את כל הצלמים בהתאם לאותה חלוקה, ואחד מרכזי הצלמים הוביל אותנו אל היציע. באופן מפתיע, לא מעט הליכה גם מהאוהל ליציעים, אז באופן טבעי (עבורי לפחות) די מהר איבדתי את הקבוצה שלי, כי מה לעשות, הרגליים וזה. תפסתי טרמפ בקלאב־קאר עם מתנדב נחמד שהביא אותי עד לכניסה. המיקום שלי היה בקצה הגבוה של אחד היציעים (מדרגות, מדרגות ועוד קצת מדרגות), וזה שהראתי להם מקל וביקשתי מהם לעבור ליציע נגיש לא עזר. לפחות זכיתי לקולות עידוד משאר הצלמים ביציע ומחיאות כפיים בסיום של הטיפוס המייגע הזה.
אז אנחנו במקומות שלנו לקראת טקס הפתיחה, ועד שהוא באמת יקרה יש לנו משהו כמו ארבע שעות. שמש, חום, והמארגנים לא חושבים אפילו לדאוג לנו למים. מי שצמא מוזמן לרדת למטה לברזיות של הקהל ולמלא לעצמו. לפחות הצלחתי למצוא קצת צל באחת מעמדות השידור – וחיכיתי למשיח. מדרגות בצד, המיקום שלי לטקס לא רע. בצד הרוחבי של הבמה, עם זווית כמעט ישירה לאזור שממנו נכנסות המשלחות של הספורטאים. זווית ישירה, אבל מרחק גדול במיוחד ועדשה שלא ממש יכולה להתמודד עם המצב, בטח בתנאי תאורה ירודים בחסות החושך. חשבתי בהתחלה להביא עדשה שיש לה טווח זום יותר גדול, אבל היא מוגבלת יותר מבחינת התאורה, ולבסוף החלטתי ללכת רק עם ה-70-200 מ"מ שלי, ועוד עדשה רחבה. עשיתי כמה ניסיונות למצוא מקום אחר לצלם ממנו, אבל הסדרנים הבהירו שלא ניתן יהיה להסתובב מחוץ למקומות שלנו.
מחכים, מחכים, קהל פה ושם מתחיל להיכנס, מצלמים קצת אנשים ססגוניים, ופה ושם מוצאים גם כמה ישראלים. מחכים, מחכים, ובסוף הטקס גם מתחיל. כתבתי את זה גם על טוקיו, וזה לא באמת השתנה – טקס פתיחה זה דבר משעמם. קצת מצלמים הופעות, ובעיקר מחכים למשלחת הישראלית שתיכנס, ואז מחכים שיעברו כל השאר. בהתחלה עוד חשבתי שיש לי מזל והזווית שלי טובה לצילום הכניסה, אבל עד שהגיע התור של המשלחת שלנו כבר היה חשוך, מה שסיבך מאוד את העניין. כן, הצלחתי לעשות כמה תמונות יפות של המשלחת שלנו, בעיקר כשהיא השלימה את ההקפה והגיעה קרוב אליי, אבל לא משהו איכותי במיוחד, ולדעתי פחות טוב בהרבה ממה שהצלחתי לצלם בטוקיו.
בהמשך היו עוד כמה הופעות נחמדות, ואני חיכיתי בעיקר לשלב שבו מדליקים את הלפיד האולימפי. אבל, ואת זה חבל שלא ידעתי מראש, הדלקת הלפיד בכלל לא נערכה במתחם שהיינו בו, אלא באיזשהו מקום בחוץ. אז אפילו לא הייתה לי את האפשרות לצלם את זה. שם כבר מיציתי לגמרי את הטקס והתחלתי לקפל, כמו לא מעט צופים אחרים שהחלו לחפש את היציאה. בחזור לא היה לנו שאטלים, היינו צריכים להשתמש בתחבורה ציבורית. לפחות היו שם הרבה מתנדבים שעזרו לפזר את כולם לתחנות השונות לפי קווי המטרו והאוטובוסים. השעה כבר מתקרבת לחצות, ואני מטיילת לי על גדות הסיין יחד עם עוד כמה אלפי אנשים בדרך לבתי המלון.
