מתחילים לצבור קילומטרים,
וגם מדליות
המשחקים עצמם התחילו למחרת, ולי חיכה יום באולם הטאקוונדו. ליוויתי את אסף יסעור, שהגיע כמועמד בכיר מאוד לזכייה במדליית זהב. התחרות נערכה באחד האולמות היפים של המשחקים, עם זירה אחת מרכזית מוקפת קהל ובין לבין הספסלים של הצלמים. יכולנו לבחור איפה לשבת מסביב לזירה, בזווית קצת נמוכה אבל קרובה לאירוע ונוחה לצילום. הכניסה והיציאה לספסלים האלה היא כמובן רק בזמן שאין קרבות פעילים, כדי לא להפריע.
זה היה יום מתיש. בשל העובדה שבין קרב לקרב יש פרק זמן ארוך יחסית, יום המשחקים הסתיים רק בלילה. הקרב הראשון של אסף נערך בצהריים, הקרב השני בערב – והגמר רק לקראת 21:00. הפודיום? שעה אחרי (!). מה עושים בין לבין? בעיקר כלום. קצת ערכתי תמונות ושלחתי לוועד, קצת גללתי בפייסבוק ובאינסטגרם, קצת נשנשתי מנה חמה. קפצתי מדי פעם לראות קרבות אחרים. ראיתי איראנית מפסידה בקרב על מדליית הארד, מתלוננת על השיפוט ובוכה את החיים. ראיתי גם ספורטאית אחת שנפסלה בגלל בעיטה (לדעתנו לא מכוונת) לראש של יריבתה. זה ההבדל המשמעותי בין טאקוואנדו אולימפי לפראלימפי – שאסור לבעוט לראש, כי לרוב היריב לא יכול להגן על עצמו. כך גם קרה שחוטפת הבעיטה איבדה הכרה ופונתה על ידי הצוות הרפואי. לא נעים.
נחזור לאסף. את שני הקרבות הראשונים הוא עבר די בקלות, כצפוי, ואז הגיע הגמר מול הנמסיס הטורקי – אותו ניצח אחרי קרב צמוד. בשלב החגיגות אסף עם הגב אלינו ועם הפנים אל היציע העמוס בדגלי ישראל. אנחנו מנסים לקרוא לו להסתובב אלינו, אבל במקום זה הוא בורח מהזירה ואל תוך היציע – שם הקהל מניף אותו על הידיים. ועכשיו אנחנו בבעיה, כי הוא רחוק מאתנו, וכדי להתקרב אליו אנחנו צריכים לחתוך מצלמה של השידור, שגם היא עליו. סדרנים מנסים למנוע מאתנו לעשות בדיוק את זה, אז אנחנו מנסים להסביר להם שהוא שלנו ואנחנו חייבים להתקרב – ובסוף גם מצליחים. בינתיים מחזירים את אסף מהיציע, ואנחנו מקבלים עוד כמה שוטים יפים שלו עם דגל ישראל והמאמן יחיעם שרעבי.
עכשיו מחכים עוד קצת לטקס המדליות, בין לבין עוברים עוד כמה קרבות. כשמגיע שלב הטקסים, כל הצלמים מצטופפים להם יחד בצד אחד של הזירה, כשהפודיום ממוקם בצד השני. קיבלנו אופציה לבחור אם אנחנו רוצים לצלם מהקרקע או מהיציע. מהקרקע אתה יותר קרוב ובזווית ישירה, מהיציע אתה יותר רחוק, בזווית עליונה, אבל אתה גם יכול לראות את משטח הפודיום עצמו שעליו הספורטאים עומדים. החלטה קלה לדעתי. הטקס עצמו היה שגרתי, אורן ואני הרגשנו שאנחנו טיפה רחוקים ומחליטים לשפר עמדות במעבר לצד שמאל של הזירה ושל הפודיום. עכשיו אנחנו יותר קרובים, אבל מצלמים מהצד, כשהספורטאים ממשיכים להסתכל קדימה. מה עושים? צועקים לאסף שיסתכל אלינו. צלם בולגרי מחליט להצטרף אלינו וצועק גם הוא "אסף, אסף", במבטא קצת משעשע. לבסוף אסף קולט אותנו – ואפילו מסובב את חבריו לפודיום שיסתכלו גם הם אלינו. נהדר.
אחרי הפודיום עוברים הלאה, לשלב הראיונות. הספורטאים הזוכים מחויבים לעבור במיקס זון, אצל גופי התקשורת. אני רוצה רגע להתעכב על המיקס זון הזה ועל התמונה פה למטה, כי זה קצת שעשע אותי. המיקס זון מחולק לשני חלקים: אחד עם אור ואחד בלי. הצד עם האור מיועד לגופי תקשורת עם זכויות שידור, כלומר גופי תקשורת שמשדרים ומותר להם לצלם בווידאו. בישראל זה ערוץ הספורט. לכל היתר אסור לצלם וידאו, ולכן הם בחלק החשוך. כך שגם אם מישהו מהם יחשוב על לנסות להקליט, התאורה שיש שם פשוט לא תהיה לטובתו.
אחרי קצת שאלות לאסף וקצת שיחות מחוייכות עם אנשי צוות מהמשלחת, היום הארוך הזה סוף סוף מסתיים, ואפשר לפרוש חזרה למלון. על מוניות, כאמור, אין מה לדבר. השאטל נוסע בכיוון ההפוך (לתחנה המרכזית), אז חוצים גשר ושוב הולכים עוד קצת על הסיין, מגיעים למטרו וכו'.
את היום השני התחלתי עם משחק טניס של אדם ברדיצ'בסקי. ההגעה לשם הפעם הייתה יותר יעילה מהיום שנסענו לאימונים, כי ליד המלון שלי עבר קו אוטובוס שהגיע יחסית קרוב והצריך מאתנו ללכת רק כרבע שעה. פעם ראשונה שאני מצלמת משחק במתחם רולאן גארוס, שהפעם גם גדוש באנשים. הדוכנים השונים היו פתוחים והייתה אווירה חגיגית, איפה שלא מסתכלים. ראיתי איש עם בז על ידו, אז כמובן שהתקרבתי כדי לברר מה תפקידו. מתברר שיש כמה בזים שעובדים במתחם ותפקידם לצוד ולהבריח יונים סוררות שמתקרבות יותר מדי למגרשי הטניס ועלולות להפריע למשחקים.
במתחם היו כמה מרכזי מדיה מפוזרים ליד המגרשים המרכזיים, והם היו מצוידים גם במסכי צפייה ובמערכת כריזה, כך שיכולת להתעדכן כל העת מה קורה. אחד הדברים שאני אוהבת בטניס זה שיש את האפשרות להסתובב ולצלם מהרבה מאוד זוויות. היה גם "בונקר" אחד עם זווית נמוכה מאחורי אחד מקווי הרוחב של המגרש. הבעיה היא שההגעה לחלק מהמקומות האלה הייתה סוג של מבוך, כך שקרה לא פעם שהלכנו לאיבוד.
במשחק של ברדיצ'בסקי היה הרבה מאוד קהל ישראלי, כולל כמה עשרות מחברי קהילת ניר יצחק בדרום, שם הוא מתגורר. ניר יצחק היה אחד מהישובים שהותקפו בשבעה באוקטובר, ובמקרה גם יצא לי לפגוש עיתונאי גרמני ממגזין טניס בינלאומי שעשה כתבה על אדם ועל העובדה שהוא שרד את הטבח. גם המשפחה של אדם הייתה ביציע, ויצא לנו לצלם כמה רגעים מרגשים אחרי שניצח במשחק.
בתכנון המקורי הייתי אמורה להישאר בטניס למשחק נוסף, של סרגיי ליסוב, אבל בגלל שירד גשם והמגרש לא היה מקורה, פתיחתו התעכבה. בשל אילוצי זמנים המשכנו משם (כל העיתונאים הישראלים) עם השאטל חזרה לתחנה המרכזית כדי להמשיך לתחרויות השחייה. בין לבין הספקנו גם לעצור במסעדה מקומית, שאני מציינת את זה סתם כי זאת הייתה הארוחה הנורמלית הראשונה שלי מאז שהגעתי לפריז. אנחנו נמצאים רוב היום בתוך האולמות ועובדים, כך שרוב הארוחות הן בעצם הנשנושים של בין לבין.
לבריכת השחייה אין שאטל. אמרו לנו ללכת לתחנת המטרו והיא כבר תביא אתכם קרוב, בהצלחה. אז עשינו את זה, ואז גילינו שמאותה תחנת מטרו "קרובה" יש הליכה די עצבנית של כ־20 דקות. לא כיף. עוד דבר לא נחמד במיוחד היה שכניסת התקשורת למתחם הייתה בשער הכי רחוק מאותה תחנה (השערים לקהל היו פרוסים לאורך הרחוב), ואז הכניסה לבריכה עצמה הייתה מהקצה השני של המתחם. טרטרו אותנו יפה יפה.
גם המתחם מסביב לבריכה היה חגיגי, עם מלא דוכנים והפעלות לקהל. אפילו דוכן גלידה שיצא לי לראות רק שם. בבריכה היו כמה אופציות ליציעי צלמים: עליון, שמיועד לתמונות יותר אמנותיות, ומצדי הבריכה. הרבה הליכה (וגם קצת הליכה לאיבוד) בכניסה לכל אחד מהם. כמו בטוקיו, גם כאן רק מאחד מהם יכולתי להתקדם אחר כך לפודיום ולצלם את טקס הענקת המדליות, אבל זה אומר שהייתי צריכה להיכנס אליו עד שעה מסוימת ולהישאר בו עד שנגמרים כל המשחים לאותו ערב. קיבל את הכינוי "כלא". השני היה מהצד השני של הבריכה, את הפודיום מצלמים מרחוק, אבל אחרי הטקס הביאו לשם את הזוכים ויכולנו לצלם אותם גם שם עם המדליות. היציע הזה רחוק יותר מהבריכה, וגם קצת יותר גבוה. שחיה זה ענף לא קל לצילום, כי לרוב מה שרואים מחוץ למים זה איברי גוף, וגם אז צריך לרוב לעשות קרופ (חיתוך) רציני.
בערב ציפה לנו משחה גמר של עמי דדאון, שכרגיל מועמד למדליה – אז אני בוחרת להיכנס ל"כלא". אנחנו מקבלים לוח זמנים עם פירוט המקצים, ויותר חשוב – פירוט טקסי המדליות, כדי שנדע מתי צריך לעבור לפודיום. היציע הזה לא הכי נוח, ואין בו בכלל כיסאות, אבל עמי מסיים ראשון, מביא לישראל עוד זהב – וזה מה שחשוב. כל כמה משחים יש עצירה לטקס מדליות, והאחראית על הצלמים שם מאשרת לנו לעבור לקצה הבריכה, ממש קרוב לפודיום. עמי חוגג ושר את "התקווה" בהתלהבות, אני מצלמת, שולחת, וחוזרת ליציע להעביר את הזמן עד שיגמרו ויאשרו לנו לצאת.
בזמן שנותר צפיתי בשאר המשחים שהיו. בשחיה רואים כמעט את כל סוגי הנכויות, וזה מעניין לראות את ההתארגנות של כל ספורטאי לפני הזינוק. יש ספורטאים שמזנקים מתוך המים, יש ספורטאים שהמאמן מחזיק אותם, ויש ספורטאים שמקבלים מכה על הראש כשהם מתקרבים לקיר. הם עיוורים או לקויי ראיה, וככה המאמנים שלהם מסמנים להם מתי צריך להסתובב. ראיתי גם משחק שליחים נחמד, שם הם עושים את החילוף בתוך המים ולא בזינוק מבחוץ כמו במשחה שליחים אולימפי.
יום שלישי התחיל עם משחק של נבחרת הכדורשער, מול טורקיה. לשם שינוי, האולם היה קרוב למלון – שתי תחנות בטראם ועוד קצת הליכה. כדורשער הוא ענף ייחודי למשחקים הפראלימפיים (אין לו גרסה אולימפית), ומיועד ללקויי ראייה. שער ארוך בכל צד של המגרש, ושלושה שחקנים שכל אחד מהם גם מגן על השער וגם מנסה להבקיע – על ידי גלגול הכדור לצד השני. כל הספורטאים חובשים מסיכות שחורות אטומות לחלוטין (והשופטים מוודאים את זה), כדי שתהיה אחידות ב"רמת הראייה" שלהם. איך יודעים איפה הכדור? יש בתוכו פעמונים, ועל המגרש עצמו יש סימונים בולטים שמסייעים לשחקנים להתמצא. כל המשחק מתנהל בשקט, כך שלקהל אסור להרעיש – ורק אחרי גול מותר לעודד.
עבור הצלמים מוקצים שני ספסלי עץ על קו הרוחב של המגרש. ביציע יש לא מעט קהל ישראלי – מבית חינוך עיוורים ומשפחות. לאורך כל המשקים במשחקים ראינו את הנבחרת הישראלית עם סרטים צהובים בשיער וצמידים צהודים, כמחווה לחטופים בעזה. במשחק עצמו הנבחרת מצליחה להתמודד יפה, אבל בסוף רושמת הפסד מאכזב, 5:4. אורן, במשפט לפנתיאון, אומר לי: "אל תדאגי, אנחנו פוגשים את הטורקיות שוב בגמר".
ניצלתי קצת זמן פנוי לפני עוד סשן שחיה בערב לקפוץ לטניס – שזה יחסית קרוב. רציתי לצלם את מעיין זיקרי, אבל ירד גשם בלתי פוסק והמשחק שלה הופסק באמצע. במקום זה עליתי לקומה הכי גבוהה במגרש הראשי, וניסיתי לצלם כמה תמונות אמנותיות מהמשחק שהתנהל שם באותו הזמן. יצאו כמה תמונות נחמדות – חבל שלא היה לי יותר זמן לצלם ספורטאים נוספים. ניצלתי גם את המקום כדי לצלם תמונה למועדון הטניס של הקיבוץ, ושלחתי למאמנת שלו. היא שמחה.
בערב, כאמור, נסעתי שוב לשחייה – שוב ל"כלא", שממנו אפשר להיכנס לצלם את הפודיום. הפעם חיכיתי למשחה של מארק מיליאר, שהתעלה וזכה במדליית הארד. בטקס הפודיום של עמי ביום הקודם, כי לא ידעתי כמה קרוב או רחוק נהיה מהם מהספורטאים, הימרתי ולקחתי איתי עדשה רחבה. הפעם לקחתי עדשת טלה (70–200 מ"מ), שאפשרה לי לצלם גם קלוז־אפים שיצאו פשוט וואו. בנוהל – מצלמים, שולחים מהר, וחוזרים ליציע להעביר את הזמן עד השחרור.
