מפודיום לפודיום,
עוד בונקר וגם מכוניות מתנגשות
את יום ראשון, ה־1 בספטמבר, סימנו בארץ מראש כאחד הימים המאתגרים שיהיו לנו – יום עם הרבה ספורטאים שמתחרים, והרבה כאלה שגם מועמדים למדליות. אבל אם כבר צרות – אז שזו תהיה הצרה שלנו: יותר מדי הישגים. באותו בוקר גם קיבלנו את הבשורה הקשה על פטירתו של שוקי, מה שהפך את היום למאתגר עוד יותר, גם רגשית. לוגיסטית, זה היה יום לא פשוט: קרן קמה מוקדם במיוחד ונסעה כמה שעות ברכבת לשטארו, לתחרויות הקליעה. אני קמתי מוקדם ונסעתי ל־Vaires-sur-Marne לתחרויות החתירה. מאותה תחנה יוצאות גם הרכבות לדיסנילנד – ואם תסתכלו טוב, תראו אזניים של מיקי מאוס בלוח הנסיעות, ליד השם של הקו.
ביציאה מתחנת הרכבת חיכה לנו שאטל שלקח אותנו למתחם עצמו, ומשם – באופן לא מפתיע – עוד הליכה. אבל הפעם היא הייתה קצרה יותר מ"מסע הכומתה" שעשו לנו בטוקיו בדרך לחתירה. הגעתי קצת מוקדם, אז התיישבתי בחדר העיתונאים כדי לעבוד, ובינתיים גם צפינו במשחי הבוקר של הישראלים בבריכה. גם הפעם, על גדת מסלול החתירה, חיכה לנו יציע עם כיסאות ים. הוא היה קצת גבוה מדי לטעמי ביחס לחותרים, כך שברוב הזמן ירדנו למטה, לצלם מהדשא.
כשצילמתי בטוקיו, המרחק מהמסלול היה אתגר לא פשוט. הפעם הגעתי מצוידת מהארץ עם עדשת סופר־טלה 100-400 מ"מ. העדשה הזו עלתה לי 500 דולר – שזה כלום בעולם עדשות הצילום – והיא לא נחשבת "מקצועית", אבל מהרגע שהתחלתי לצלם איתה, פשוט התאהבתי. הפוקוס שלה איטי יותר לעומת עדשות ייעודיות לצילום ספורט, ובלא מעט תמונות הוא גם בורח. היא חלשה בתנאי תאורה קשים (צמצם 8.0), אבל מכסה מרחק עצום, ובאור יום האיכות שלה נהדרת. השתמשתי בה המון בארץ, לצילום כדורגל – וגם כאן היא הייתה פשוט בול.
המקצה הראשון שחיכה לנו הבוקר הוא של מורן סמואל. הזינוק נמצא בערך שני קילומטרים מאתנו, ועד שהיא תגיע לטווח צילום – יש לנו כמה דקות. אנחנו עוקבים בדריכות דרך המסכים הגדולים ליד היציעים. מורן פותחת נהדר, ודי מהר בורחת לשאר המתחרות – כל הדרך לזכייה היסטורית במדליית הזהב. אורן ואני חוגגים ומצלמים. אחרי כמה דקות מביאים אותה קרוב אלינו, ליציע הצלמים, ואני משחזרת את התמונה מטוקיו – שוב צועקת לה לחייך למצלמה.
פה העניינים מתחילים להיות לחוצים – כי ממש כמה דקות אחרי שסיימנו עם מורן, יצא לדרך המקצה של שמוליק דניאל. אז בין עריכה ושליחה של התמונות, הספקתי גם לצלם את שמוליק, שסיים במקום החמישי (ובהמשך עלה למקום הרביעי, אחרי שספורטאי אחר נפסל). כמה דקות אחרי שזה קרה – כבר רצנו לאזור הפודיום, כדי לתפוס מקום לצלם את הטקס של מורן. אפילו לא הספקתי לשלוח את התמונות של שמוליק (שלחתי רק יותר מאוחר), כי העדפתי להתרכז בפודיום של מורן.
הפודיום היה גם הוא על גדת הנהר, רק קצת יותר במרכז. שוב מצטופפים על הדשא, השמש מאחורי הפודיום קצת מקשה ושורפת את הרקע. בטקס הזה צולמו ונשלחו הרבה תמונות מרגשות, אבל גם כאן היה לנו ממש מעט זמן לשלוח ולהתארגן למקצה הבא – של שחר מילפדר וסאלח שאהין.
צמד החותרים שלנו לא היה מהמועמדים למדליה בתחזיות הראשוניות, אבל הם הפתיעו וסיימו עם מדליית הארד. חגיגות אדירות במשלחת וגם בקרב הצלמים על שפת הנהר. פה היה לנו קצת יותר מרווח עד לטקס המדליות.
אחרי הטקס, העבודה לא הסתיימה. עשינו כמה ראיונות, סלאח אמר שהמדליה כבדה, שחר אמרה שהתרגשה לשמוע את התקווה כשהתכוננו לזינוק שלהם, ואז הספורטאים יצאו החוצה לכיוון היציעים, למקום שבו יכלו להיפגש עם המשפחות שלהם. עשרות אנשים הצטופפו שם, ניסו לברך את הצמד ואת מורן, ונוצרו הרבה רגעים מרגשים עם המשפחות. אחר כך חזרנו למדיה סנטר, קצת לנוח, להירגע, לשלוח השלמות של תמונות ולקפל.
בלי ששמנו לב, כמעט ופספסנו את השאטל חזרה לרכבת. ברגע שיום התחרויות נגמר, גם השאטלים מפסיקים לפעול, וכדאי מאוד לצאת משם – אחרת נצטרך לאלתר דרך אחרת לחזור. עם הרגליים שלי, לקח לי זמן להגיע לשאטל, והפעם לא מצאתי קלאב־קאר שייתן לי טרמפ. בזמן הזה, לאה ניסתה לשכנע את הנהג לחכות לי. בסוף הצלחתי לעלות עליו, התנצלתי, והאנשים שחיכו ברגע שראו את המקל הבינו את הסיפור. אחת המתנדבות פינתה לי כיסא לשבת, ולאה חילקה לה ולנהג סיכות, כאות תודה.
(אורן אהרוני)
המשך היום תוכנן לבריכה, וגילינו שאפשר להגיע ישירות מהחתירה לשם, כי יש תחנת רכבת מהצד השני של המתחם. מתברר שהתחנה הזו גם הרבה יותר קרובה מבחינת הליכה, ובמשך הנסיעות שלי לבריכה השתמשתי בה במקום במטרו. גם בערב הזה היו לנו מועמדים למדליה, אבל הגעתי מאוחר מדי כדי להיכנס ל"כלא", אז ישבתי ביציע השני. עמי דדאון קטף עוד מדליה, אז הפעם במקום לצלם אותו על הפודיום עצמו, חיכינו שיביאו את הזוכים לאזור היציע שלנו. הרקע קצת שונה, אבל עדיין קיבלנו תמונות מרגשות, עם חיוכים ומדליות. העובדה שלא נכנסתי ל"כלא" באותו יום מצד אחד אפשרה לי לקפל מוקדם, בלי לחכות לשחרור – רק שהטקס של עמי היה האחרון לאותו היום, כך שבכל מקרה נשארנו עד הסוף.
היום שאחרי היה חופשי עבורי מבחינת המשלחת הישראלית. רק שלושה ישראלים התחרו, וקרן טיפלה בהם, אז אני הלכתי לחפש ענפים אחרים לראות. התחלתי בענף שלא יצא לי לראות עדיין במשחקים – חץ וקשת. הספורטאים עצמם די סטטיים כאן, אין כמעט תנועה, ורוב התמונות נראות אותו הדבר. אבל היו לנו כמה אפשרויות לצילום – מאחורי קו היורים, בעיקר למי שרוצה תמונות אומנותיות עם המטרה ברקע, מהצד, מה שמאפשר יותר קלוז־אפים ותמונות ברורות של הספורטאים, וכמובן – מקדימה, בתוך בונקר מבוצר כדי שלא יעוף עלינו חץ. היה נחמד להיכנס לבונקר הזה. הוא קצת רחוק מהספורטאים, אבל הזווית טובה.
אחרי קצת זמן שם, המשכתי לתחרות הטריאתלון. אחרי שראיתי את הענף לראשונה בטוקיו, רשמתי לעצמי להגיע אליו גם בפריז, ויצא ששוב הגעתי למקצים של ספורטאים עיוורים ולקויי ראייה, ולמקצה של קטועי גפיים. במקצה של לקויי הראייה, המתחרים קשורים לאורך כל המירוץ למלווה רואה, אפילו בשלב השחייה – שזה מורכב ודורש הרבה תיאום. בשלב האופניים הם רוכבים על טנדם (אופניים זוגיים). לאורך התחרות רואים את המלווים עוזרים לספורטאים גם בדברים הקטנים – לקיחת מים מנקודות רענון, מציאת הציוד בנקודות ההחלפה והכי חשוב – להיות עם הפנים לצלמים בסיום המירוץ. גם במקצה של קטועים לא חסר ממה להתרשם, בעיקר מההתאמות הטכנולוגיות השונות שיש לכל ספורטאי בשלב הרכיבה על האופניים.
על הנייר, המסלול עצמו היה ממש סמוך למתחם של החץ וקשת, וראיתי מאות אנשים כבר מסתודדים לצד הכביש כדי לצפות במירוץ. אבל כדי להיכנס ממש פנימה ולהגיע לאזורי הצילום, הייתי צריכה לחצות את הגשר, ללכת עוד קצת לכניסה למתחם, ואז לחזור את כל הדרך חזרה. ולקינוח, כי רציתי לצלם את הזינוק עצמו, גם ירדתי במדרגות לסיין עצמו.
כשמצלמים טריאתלון, מתקדמים יחד עם המירוץ עצמו. מתחילים, כאמור, עם הזינוק לשחייה, כשבצד, על במה מאולתרת, הצטופפו כמה עשרות צלמים, ומי שהיה חכם הגיע מוקדם לתפוס מקום בשורה מקדימה. כמו שבטוקיו התמונות משם לא היו מעניינות במיוחד, גם כאן לא. ממשיכים לנקודת היציאה מהמים, משם גם מצלמים את הספורטאים כשהם שוחים לכיוונך, ואז לעמדת ההחלפה הראשונה. רק שבניגוד לטוקיו, היא לא הייתה נגישה תקשורתית. אז במעלה המדרגות וחזרה לרחוב למסלול האופניים והרכיבה. זה היה די נחמד – ארגנו לנו פינה בתוך כיכר, כשברקע הרבה קהל שמעודד, והייתה תנועה די ערה משני הכיוונים.
ואז, כמובן, לכיוון קו הסיום. בהליכה לשם, בין לבין, היו עוד כמה נקודות תצפית נחמדות, עם נקודת ההחלפה בין האופניים לריצה, וגם חלק במסלול שבו אפשר לצלם את הספורטאים כשברקע מתחם ה-Esplanade des Invalides המרשים. חלק מהמעברים גם חצו את המסלול עצמו, וסדרנים דאגו שהמעבר יהיה רק כשהשטח פנוי מספורטאים. בקו הסיום הייתה במה מדורגת, כך שהצלמים עומדים אחד מעל השני בצורה מסודרת כדי לא להסתיר זה לזה, בשיטת כל הקודם זוכה. אם אין מקום, אתה מחכה שמישהו יצא. יצא לי טוב והייתי בשורה השנייה, שזה גבוה יחסית לספורטאים, אבל עדיין זווית טובה. זו הייתה הזדמנות טובה גם לסמול־טוק עם רכזי צלמים מטעם הוועדה המארגנת ועם צלמים ממדינות אחרות בזמן שמחכים למנצחים. צילמתי סדרות של תמונות מרגשות של ספורטאים שחוגגים או מתפרקים אחרי המאמץ, ואז פיניתי את המקום ונתתי לאחרים לצלם.
אחרי הפסקה לארוחת צהריים (בסביבות 16:00), נסעתי שוב למתחם החץ וקשת. לקראת הערב התחרתה ספורטאית הודית ללא ידיים. איך היא יורה? מייצבת את הקשת עם הרגליים, ואת הדריכה ושחרור החץ עושה באמצעות תוסף כלשהו שמחובר לה לבגד באזור הצוואר. זה נראה מדהים כמו שזה נשמע, אלה הדברים שאתה אומר לעצמך שחייבים ללכת לראות. אני יודעת שהיא לא היחידה, ויש עוד לפחות בריטי שמתחרה באותה דרך.
לסיום היום הזה נסעתי לראות את גמר טורניר הרוגבי בכיסאות גלגלים. שמעתי על הענף הזה בעבר, ואפילו ראיתי סרט תיעודי מעניין עליו, אבל עדיין לא יצא לי לראות משחק בלייב – ובמקרה התפנה לי הזמן בדיוק לגמר. גם ההגעה לאולם הייתה פשוטה מאוד, והמתחם היה קרוב לאחת מתחנות המטרו. שמעתי פעם שמכנים את הענף הזה "מכוניות מתנגשות", וכשרואים אותו – מבינים בדיוק למה.
הפורמט של הענף די פשוט – צריך להעביר את הכדור מצד אחד של המגרש לצידו השני, מעבר לקו האורך, ועל כל שער כזה מקבלים נקודה. בין לבין, צריך להתגבר על שחקני ההגנה של הקבוצה היריבה, שמנסים לעצור אותך או לחטוף את הכדור. המשחק הזה אגרסיבי מאוד, וכיסאות הגלגלים הרבה יותר קשיחים ומצוידים, כדי לעמוד בהתנגשויות במהירויות גבוהות. כבר בחמש הדקות הראשונות של המשחק ראיתי שלושה גלגלים עפים ומוחלפים.
כמו בכדורסל, בגלל שמדובר בענף קבוצתי, אין כאן חלוקה לדרגות נכות – ויש רק קטגוריה כללית אחת. גם אין תחרות נפרדת לנשים ולגברים, והנבחרות מעורבות, אם כי עם רוב מכריע של גברים. כל נבחרת מורכבת מספורטאים בעלי דרגות מוגבלות שונות, כאשר כל דרגה מקבלת "ניקוד" שמופיע על גב כיסא הגלגלים של כל שחקן. ההרכב על המגרש נקבע בהתאם למגבלת ניקוד כוללת – כך מוודאים שלא משחקים רק עם ספורטאים בעלי מוגבלות קלה יחסית, אלא שומרים על איזון תחרותי.
אם יצא לכם לראות פעם משחק כדורסל בכיסאות גלגלים, בטח ראיתם שחקן מתהפך או נופל עם הכיסא על הצד – ואז פשוט דוחף את עצמו עם הידיים ומתרומם חזרה. ברוגבי זה לא קורה. בגלל שהכיסאות כבדים ומסיביים הרבה יותר, כל נפילה כזו מחייבת התערבות חיצונית: איש צוות גדול במיוחד נכנס למגרש עם משטח מתכת מיוחד, ומחזיר את השחקן למצב ישיבה. בצד המגרש מחכה שורת גלגלים רזרביים, מסקנטייפ, כלים שונים – וגם מתנדב אחד שתפקידו הייחודי הוא לנגב את הכדור מזיעה.
בגמר שיחקו יפן וארצות הברית, והיציעים היו מלאים. הצלמים ישבו ממש צמוד למגרש, עם כמה עמדות לבחירה ואפשרות לעבור צד במחצית – במיוחד אם אתה מתמקד בצילום של נבחרת אחת. אני מודה שלא ממש התלהבתי מהמשחק עצמו: הוא היה די מונוטוני, ובפועל השחקנים פשוט מתגלגלים הלוך ושוב לאורך המגרש. ובכל זאת, יצאו כמה תמונות יפות של אקשן ושל שחקנים "עפים". אגב, יפן ניצחה – אבל לא נשארתי לטקס הפודיום.
חוזרים לישראלים. את יום שלישי פתחנו עם משחק חצי הגמר של גיא ששון בטניס. כמה מאות ישראלים מילאו את היציעים, ומעיין זיקרי – שבאה גם היא לעודד – הצטרפה וישבה לידי בזמן שצילמתי. היא הראתה לי אוסף סיכות שווה במיוחד שאספה במהלך המשחקים.
לפני שהמשחק של גיא הסתיים, כבר הייתי צריכה לעבור לבריכה – לעוד משחה גמר של עמי. אותו נוהל כמו בימים הקודמים, רק שהפעם שוב בחרנו לא להיכנס ל"כלא", והפעם זה השתלם במיוחד: אחרי שזכה בעוד מדליית זהב, ביציאה מהמים עמי זיהה את היציע ה"ישראלי" שמולו (וקצת מעלינו), והתחיל לחגוג איתם בהתלהבות. זה הוביל לסדרת תמונות מרגשת במיוחד – ממש לידנו. אם הייתי בצד השני, כנראה שהייתי תופסת את הרגעים האלה מקסימום מהגב, וגם זה רק אם לא היו מסתירים לי.
