סוף המסע מתקרב,
יש אפילו זמן לטייל
יום רביעי היה גם הוא יום חלש יחסית מבחינת המשלחת הישראלית. עמית חסדאי התחרה באופניים, וחשבתי בהתחלה לצלם אותו – אבל זה היה רחוק ומסורבל מדי להגיע למסלול, אז קרן נסעה לבד. בלו"ז שלי נשאר משחק חצי הגמר של נבחרת הכדורשער, מה שאומר שוב בוקר פנוי. כמו שכבר ציינתי בפרקים קודמים, משחקי הכדורשער נערכים באולם שהוא חלק ממתחם של שלושה אולמות סמוכים, אז העברתי שם את היום בקפיצה ביניהם.
התחלתי עם בוצ'יה – ענף בלי הרבה אקשן מהזווית הצילומית, אבל מעניין לצפייה. זה גם ענף שהוא ייעודי למשחקים הפראלימפיים, ומזכיר כדורת דשא. בקצרה – המטרה של כל ספורטאי להביא את הכדורים שלו כמה שיותר קרוב לכדור המרכזי, וכל מערכה צוברים ניקוד. במקרים מסויימים כשאי אפשר לראות בעין איזה ספורטאי יותר קרוב – מודדים עם מד זווית ומטר. מחוץ למגרשים הייתה רחבה עם הפעלות שונות לקהל, כולל אפשרות להתנסות בספורט עצמו. שיחקתי משחק אחד, הפסדתי (כרגיל), ואז עליתי ליציע לשבת עם הקהל ולצפות. אין ספק שמלמטה רואים טוב יותר, אבל הייתה אווירה נחמדה. בהתחלה היה די ריק, אבל כשעלו לשחק צרפתים – היציעים החלו להתמלא.
בהמשך גם ירדתי למטה, בין היתר כי רציתי לצלם שופטת בלי כפות ידיים. בבוצ'יה זה די משמעותי, כי שופטים מסמנים ניקוד באמצעות האצבעות – והיא עושה את זה על ידי הקשה של מספר פעמים כמספר הנקודות. גם באולם הזה הצלמים ישבו ממש קרוב, על ספסלים מסביב למגרשים, אבל פה היו יותר קפדניים בשמירה על המעברים.
ליד אחד המגרשים פגשתי אישה קנדית נחמדה שמלווה את הבת שלה, אליסון. לא זוכרת בדיוק איך הגענו לזה, אבל מתברר שהיא מכירה את המשלחת הישראלית, ושהבת שלה ונדב לוי חברים. היא אפילו הגיעה לאליפות שנערכה בארץ כמה חודשים אחרי המשחקים. אליסון בדיוק סיימה לשחק, אז הבטחתי לה שאבוא לצלם אותה ביום שלמחרת. בינתיים צפיתי בעוד כמה משחקים, כולל מהפך מרשים ממש במהלך זריקה אחרונה – שבמונחים של בוצ'יה, זה שיא הדרמה.
תחנה הבאה – טניס שולחן. ענף שאני מחבבת במיוחד, כי שיחקתי לא מעט שנים. המעבר לשם כלל קצת הליכה וגם מדרגות, אבל אל דאגה – הייתה מעלית. האולם היה קטן ביחס לשאר האולמות במשחקים, אבל מלא בצופים. מכיוון שהענף כבר התקרב לסיומו, התקיים רק משחק אחד כשנכנסתי – גמר הנשים בקטגוריית קלאס 10, שהיא דרגת מוגבלות קלה יחסית. שתי הספורטאיות היו קטועות יד אחת, ותמיד מרשים לראות איך הן מגישות – זורקות את הכדור באוויר באמצעות המרפק. בסך הכול הרמה הייתה טובה, וכמעט שאין הבדל מהותי מהמשחק האולימפי, מלבד מהשלב של ההגשה.
ועכשיו – כדורשער. חצי גמר לנבחרת שלנו – בפעם הראשונה במעמד הזה, וכבר מרגש. היציעים היו מלאים בישראלים. המשחק היה מותח ומורט עצבים: 1:1 במחצית, ואז שער נוסף של ישראל בתחילת המחצית השנייה. בדקה האחרונה אני זוכרת שממש ספרנו את השניות עד הסיום. ואז – חגיגות. הרבה מאוד חגיגות, גם על הפרקט וגם ביציעים. אורן גם הזכיר לי שבמשחק הראשון של הנבחרת הוא אמר: "הן עוד יגיעו לגמר". וואלה, צדק.
קרן הביאה מהארץ בובות לגו של שחקניות נבחרת הכדורשער, שהוכנו להן במיוחד שנה קודם לקראת אליפות העולם. הרעיון היה לצלם את הבובות בשער הניצחון – וההעפלה לגמר הרגישה כמו הרגע המושלם. אז אחרי המשחק הלכנו לכיכר המפורסמת, עמדנו קצת בתור, והעמדנו את הבובות לתמונה אומנותית. אחר כך התיישבנו ליד ואכלנו גלידה, כשמאחורינו המאבטח של קרן שומר עלינו. סיטואציה משעשעת.
לסיום היום חזרתי שוב לטניס השולחן, הפעם לגמר גברים קלאס 10. המשחק שודר בארץ, ושקיבלתי תמונות מאנשים שראו אותי מצלמת ברקע. גם כאן – רמה גבוהה מאוד, ובסוף הפולני ניצח וחגג בהורדת חולצה, חשיפת שרירים וקפיצה על שולחן. לא יודעת למה, אבל הייתה לי הרגשה שהוא יעשה את זה.
אם תסתכלו על התמונה של הפולני החוגג, פטריק שמו, במבט ראשון הוא בטח לא ייראה לכם בעל מוגבלות. בטח לא לעומת הסיני ששיחק מולו, שהיד שלו הפוכה. אלה גם תגובות שקיבלתי מהארץ לתמונה שלו. אבל ככה זה, בעיקר בדרגות המוגבלות ה"קלות" יותר – לא הכל רואים. יש מוגבלויות "שקופות", ולעיתים הן בכלל לא קלות כפי שהן נראות. פטריק עבר תאונת דרכים כשהיה ילד, ואיבד חלק מרגלו.
יום חמישי היה גם הוא די עמוס עבור המשלחת הישראלית, עם פוטנציאל לשלוש מדליות ישראליות – כשלצד גמר הכדורשער היה גם משחק טניס של גיא ששון על מדליית הארד, ואת יוליה בקליעה. נאלצנו לוותר על יוליה, בגלל שזה היה רחוק ומסובך להגיע למתחם הירי (בעיר אחרת רחוקה במיוחד), וקיווינו שהמשחק של גיא יהיה מוקדם כדי שנוכל לצלם גם אותו וגם את הכדורשער שהיה אחה”צ.
בבוקר עוד הספקתי לקפוץ לאולם של הבוצ'יה, לעשות כמה תמונות לאליסון הקנדית כפי שהבטחתי ולשלוח לאמא שלה, ומשם לטניס. התכנית עבדה חלקית – הספקתי לצלם מערכה אחת (ואת קרן מצלמת) בטניס, ואז עברתי לכדורשער. קרן נשארה איתו עד לסיום המשחק. הוא ניצח בקאמבק מרשים וזכה במדליית הארד, ואז קרן חיכתה גם לפודיום שלו, שנערך מאוחר יותר.
היציעים בגמר של הכדורשער היו מלאים, ואני זוכרת שקיבלנו פניות מכל מיני ישראלים שרצו להגיע ולא הצליחו להשיג כרטיסים. מתברר שהכרטיסים נמכרו יחד לגמר הנשים ולגמר הגברים שנערך אחריו, כך שהיפנים השתלטו על רובם. לפני הגמר עשו הפעלה נחמדה לצופים – הביאו את בובת הקמע, עם סרט שחור קשור על העיניים, וזרקו לו כדורים כאילו במשחק. הוא זינק הצידה והצליח לעצור.
בגמר עצמו, הטורקיות היו עדיפות לאורך כל המשחק (הובילו ב־5 שערים במחצית הראשונה), ובסוף גם ניצחו, מה שהשאיר את ישראל עם מדליית הכסף. למרות שאחרי המשחק ראינו חיבוקים בין הספורטאיות משתי הנבחרות, הטורקים כמובן ניצלו את המעמד כדי להתבטא נגד ישראל ובעד הקמת מדינה פלסטינית.
במקום שהפודיום ייערך מייד לאחר המשחק, המארגנים החליטו לקיים קודם את משחק הגמר של הגברים, אז נאלצנו לחכות בערך שעתיים. המשחק הזה גם המשיך להארכה, אז חיכינו עוד קצת, והעברנו את הזמן בעיקר במדיה סנטר ושמענו קיטורים על המארגנים מעוד כמה עיתונאים.
שלב הפודיום היה די מבולגן מבחינת הארגון. גם הלחיצו אותנו להגיע מוקדם ולחכות בנקודה ספציפית, ובמקום פשוט לתת לצלמים להיכנס ולתפוס מקום – הם הכניסו אחד אחד, וגם בחרו להכניס את הצלמים משני הגמרים יחד, במקום לפצל את זה. לא הייתה חפיפה בין הנבחרות בפודיום של שני הגמרים, כך שזה יצר צפיפות מיותרת. לפחות הם נתנו זכות קדימה בכניסה לאזור הצילום לצלמים בעלי מוגבלות, אז ניצלתי את המקל כדי לתפוס מקום טוב מקדימה.
הפודיום עצמו עבר בצורה שגרתית – מצלמים, שולחים. אורן ואני טיפה השתעשענו עם המחשבה של "איך נסמן לנבחרת שלנו להסתכל אלינו" כשהן לא רואות וגם לא בטוח שומעות את הצעקות שלנו, בגלל הרעש מסביב. לא ממש היה אכפת לי מהפודיום של הגברים, וגם מזה שאמרו לנו לא לצאת בין הטקסים – ויצאתי בכל זאת. וטוב שיצאתי, כי הספקתי לעשות במיקס־זון תמונה של הנבחרת יחד עם המאמנים, וכמובן הכלבים, שלא היו בפודיום.
בבוקר יום שישי חזרתי למתחם החתירה, למקצים של שתי חותרות ישראליות – טליה אילת בקיאק ואירן שפיר בקאנו. הפעם גם כמה אוהדים נטולי קרדיטציות התפלחו לשאטל מהרכבת למתחם, וכולם בחרו להעלים עין מהסיטואציה. כמו ביום הקודם שם, ישבנו על שפת הנהר, תפסנו צבע וצילמנו. אלו היו מקצי מוקדמות, אז לא הייתה התלהבות יתר.
בחזור נסעתי עם הרכבת לקניון נחמד בצד השני של פריז. קרן רצתה לקפוץ לחנות המזכרות הראשית של המשחקים, שהייתה אמורה להיות גדולה במיוחד, אבל בדיעבד גילינו שהלכנו לחנות הלא נכונה. בכל מקרה, הסתובבנו קצת באזורים אחרים של העיר, טיילנו והתפנקנו בארוחת צהריים נחמדה. לא היה לנו יותר מדי מה לעשות ואיך להעביר את הזמן שם, אז נסענו שוב לבריכה, לקראת הגמר שהיה מתוכנן לאותו ערב – כשהפעם יש לנו שני ישראלים באותו המשחה.
הגענו הרבה יותר מדי מוקדם, אז החלטתי לנסות ולנסוע למסעדה עם אוכל כשר. היא הייתה די קרובה לאחת מתחנות המטרו, כך שהיה לי די נוח להגיע, וגם מבחינת זמנים זה עבר (משהו כמו שעה וחצי הלוך וחזור). זאת הארוחה הכי טובה שהייתה לי בפריז. ממש חבל שלקח לי כמעט שבועיים ללכת לשם כדי לקנות לי אוכל מוכן, אבל ככה יצא – לא היה לי יותר מדי זמן פנוי לפני זה. במשחה של הישראלים, עמי דדאון סיים שלישי והשלים סט של מדליות בכל הצבעים.
יום שבת, המשחקים כבר ממש בישורת האחרונה וכמעט ואין ישראלים, כך שלי יש עוד יום פנוי. התחלתי את היום באתלטיקה – עוד ענף שאני מאוד אוהבת לצלם. בניגוד לטוקיו, שהייתה לנו תעלה מסביב לאצטדיון ודרך נוחה להסתובב בו, פה היה הרבה יותר מסורבל, והמעברים ממש לא נוחים. מצד שני, לא היית צריכה לצלם בעמידה כמו בתעלה, ומסביב לאצטדיון, באזורים שונים בהתאם לענפים, חיכו לנו ספסלים וכורסאות לשבת בהם. הם היו מוגבלים מבחינת כמות צלמים, וגם הצריכו רישום מראש כדי ליהנות מהם (משהו שלא ידעתי עד שהגעתי לאצטדיון), אבל בכל האזורים שהגעתי אליהם היה מקום פנוי, אז לא הייתה בעיה.
אחרי פעם אחת שהבנתי שאני צריכה לעלות 50 מדרגות ואז לרדת אותן כדי לשנות מיקום, החלטתי לעשות כמו צלמים אחרים ופשוט לשים פס – ולעבור דרך הרחבה שמקיפה את המסלולים. זה באמת לא הזיז לאף אחד. בהתחלה התמקמתי ליד בור הקפיצות, אבל אז הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת את הזווית ואת התמונות משם, ועברתי לשבת באזור שממנו זורקים, מטילים והודפים דברים. יום יבוא ומישהו ימצא מילה שמאחדת את כל המקצועות האלה. אני צריכה באמת לדבר עם האקדמיה ללשון העברית על זה.
זה היה מאתגר למצוא זווית מעניינת שלא תראה גב של אנשים (מן הסתם ישבנו מאחוריהם, ולא באזור שהם זורקים אליו). אני די אוהבת את התמונות שעשיתי שם. זה היה אזור לא רע גם לצילומים של ריצות – לא רחוק מנקודת הזינוק ל־200 מטרים, ושם תמיד מעניין לראות איך הספורטאים מתארגנים לפני. ספורטאי קולומביאני עם ניבים בשיניים, שזכה בזהב בהדיפת כדור ברזל, החליט משום מה לשאוג ישירות למצלמה שלי – למרות שהיו עוד צלמים סביבי. בדרך החוצה נתקלתי בכ־20 אוזבקים בלבוש מסורתי, מעודדים חזק בליווי תופים.
משם המשכתי לאצטדיון הכדורגל לעיוורים, למרגלות האייפל. הרבה דובר על האצטדיון הזה – שיש ממנו את הנוף הכי יפה שאפשר, בעיקר בלילה. במשחקים האולימפיים הוא שימש למשחקי כדורעף חופים, ופה כאמור לכדורגל עיוורים, ואני בדרך ליום האחרון שלו. בדומה לכדורשער, הענף מיועד לעיוורים וללקויי ראייה, וגם כאן משחקים עם מסכות שחורות כדי ליצור תנאים אחידים. המגרש קטן יותר, קשיח יחסית (לא דשא אמיתי). בכל קבוצה ארבעה שחקני שדה ושוער, שהוא ללא מסכה ולא לקוי ראייה. כל קבוצה מעמידה מאחורי שער היריבה סוג של עוזר – שגם הוא רואה – שיכול באמצעות צעקות והקשה על השער לכוון את השחקנים בהתקפה. בכדור עצמו יש פעמונים. בניגוד לכדורשער, ששם צריך לשמור על שקט, פה יש רעש חופשי והמון אוהדים צבעוניים ודוחפים – כמו במשחק כדורגל רגיל.
הכניסה למגרש הייתה די מבלבלת – סוג של מבוך עם כל מיני פניות ושילוט לוקה בחסר. הכניסה הנגישה בכלל הייתה הזויה, וכללה רמפה ארוכה שבלית ברירה (אצטדיון זמני, אין מעליות) הקיפה בערך חצי אצטדיון עד שנכנסת פנימה. עבור הצלמים היו שני יציעים מאחורי השערים, קצת צפופים. עבור העיתונאים – טריבונה במרכז היציע למעלה. שגרתי למשחקי כדורגל.
המשחק הראשון שראיתי היה בין ברזיל לקולומביה, על מדליית הארד. לא רמה גבוהה מדי, יותר מדי עצירות ויותר מדי מצבים שבהם הכדור פשוט צמוד לגדרות והמשחק לא ממש מתקדם. השער שהובקע היה נחמד. אחרי שעה וחצי של הפסקה, המשיכו למשחק הגמר בין צרפת וארגנטינה. צילמתי גם שם משהו כמו חצי שעה, ואז התחלתי בטיפוס האימתני ליציע העיתונאים. הרבה יותר מדי מדרגות. קרן ונוב, הכתב של "כאן", שמרו לי בגבורה על המקום ביציע – כי היה ביקוש וגם ציעי העיתונאים היו די מלאים. מלמעלה מקבלים את כל היופי שהמגרש הזה מביא איתו – בעיקר כשמדליקים את האורות של מגדל האייפל. אז צילמנו קצת מלמעלה, גם את האייפל וגם את המשחק עצמו. זווית נחמדה.
המשחק עצמו לא היה כזה מעניין, וגם היה ממש קר – אז חתכנו במחצית. וטוב שלא חיכיתי לסוף, כי בסופו של דבר המשחק נכנס להארכה וגם הגיע לפנדלים, שאותם כבר ראיתי בטלוויזיה במלון. הצרפתים, אגב, ניצחו.
היום האחרון בפריז הוקדש לשיטוט חופשי ברחבי העיר. אין יותר תחרויות, וזה זמן טוב לקצת תרבות. הפעם ללא רכב ליווי משטרתי, ועם הרבה תחבורה ציבורית ומאמץ רגלי. התחלתי בנסיעה במטרו לכיכר הקונקורד (שסוף סוף התחנה הייתה פתוחה), והליכה בשדרות שאנז אליזה. המטרה הייתה להגיע לחנות המזכרות הראשית של המשחקים – ומצאתי אותה, רק מהצד הלא נכון של הרחוב. הכביש הפנימי היה סגור לטובת תחרות המרתון (אמרנו בלי תחרויות…), וכדי לעבור לצד השני היית צריכה ללכת הרבה מאוד לתחנת המטרו הקרובה ודרכה להחליף צד. בין לבין מצאתי סטארבקס, אז אכלתי עוגת גבינה.
לבסוף השלמתי את העיקוף, הגעתי לחנות – וגיליתי תור של בערך חצי שעה. התבאסתי שהשארתי את המקל במלון, כי היו תורים מקוצרים לבעלי מוגבלות. ויתרתי, ונסעתי לשוטט באזור המארה – קצת כנסיות, קצת חנויות מזכרות, קתדרלת נוטרדאם, נהר הסיין, ולקינוח – קפיצה ללובר. הייתי בטוחה שיהיה שם תור ענק, אבל בפועל היו שלושה אנשים לפני בכניסה, וברגע שהצגתי את תעודת העיתונאי – נתנו לי להיכנס. עיתונאים נכנסים בחינם למוזיאונים ברחבי העולם (גם בארץ), כך שזה נחמד וחוסך הרבה כסף.
זו הייתה פעם ראשונה שלי במוזיאון. אחותי, במקביל, מחלקת לי הוראות / הסברים ומבקשת שאצלם עבורה כל מיני תמונות. ביקרתי כמובן את מונה ליזה, וגם שם, אגב, היה די ריק ויכולתי ממש להתקרב אליה. העברתי שם משהו כמו שעה, עד שהרגליים צעקו הצילו. סיימתי את היום, חזרתי למלון והתחלתי לארוז. ב־06:00 בבוקר כבר אספה אותי מונית – ויאללה, הביתה. בשדה התעופה ראיתי בובה של רמי העכבר מ"רטטוי", אז הוא כמובן חזר איתי ארצה.
עוד פרויקט הגיע לסיומו. עבור המשלחת הישראלית הוא הסתיים בהצלחה יתרה, עם 10 מדליות, ועבורי – עם הרבה חוויות ורגעים מרגשים. היה לי לא פשוט מבחינה פיזית – הימים היו יותר ארוכים, והארגון של הפריזאים מבחינת התניידות בטח לא תרם, אבל גם את זה שרדנו. היה לי מעט זמן פנוי, וגם פחות "התלהבות ראשונית" לראות ולצלם את הכול לעומת טוקיו – ובדיעבד אני גם מרגישה את זה בתמונות.
היו כמובן הרבה תמונות שהן מעבר לצרכי העבודה והתמונות הבסיסיות שצריך (מדליות, חגיגות ועוד) – כאלה שכן היה לי זמן להשקיע בהן ולמצוא את הזווית המעניינת יותר, ולא מעט תמונות שאני ממש גאה בהן. בטוקיו היה פשוט יותר כאלה, וגם כי הגעתי ליותר ענפים.
בכל מקרה, כמעט שנה אחרי, גם הצלחתי להגשים עוד חלום קטן – וחלק מהתמונות האלה הפכו לתערוכת תמונות במרכז הספורט בהדר יוסף. באופן טבעי, נראה שהפנים מכאן קדימה, ללוס אנג'לס – אבל זה עוד רחוק. לפני כן מחכה לי פרויקט מעניין אחר: משחקי החורף הפראלימפיים במילאנו – קורטינה. נמצאים כבר ממש מעבר לפינה.
אם הגעתם עד לכאן – תודה שקראתם. אני מקווה שנהניתם וגם למדתם דבר או שניים. הנה עוד קצת תמונות שאהבתי.
