במהלך השנים האחרונות גררתי את אמא שלי ללא מעט אירועי ספורט. לרוב היה מדובר באירוע שאני צילמתי והיא ישבה ביציע ונהנתה. הפעם הרעיון לסוע היה שלה, אבל היא ממש לא הטיפוס שנוסע לבד. אז הצטרפתי אליה למשחקים האירופאיים מינסק 2019. בגלל שההחלטה על הנסיעה התקבלה די קרוב למשחקים עצמם, לא הוצאתי תעודת עיתונאי. בדיעבד אולי הפסדתי קצת צילומים, אבל היה נחמד לשם שינוי לשבת ביציע וליהנות מהתחרות כמו צופה רגיל, וללוות את אמא. לא שלא צילמתי גם מהיציע כן? אבל לזה עוד נגיע בהמשך.
אז מה זה בכלל המשחקים האירופאיים? זה כמו המשחקים האולימפיים, רק בקטנה ורק לאירופה. 10 ימים, 15 ענפי ספורט, 4,000 ספורטאים. זוהי הפעם השניה שהמשחקים נערכים, הפעם במינסק, בירת בלארוס. ההתייחסות למשחקים היא לא באותה רמה כמו במשחקים האולימפיים כמובן, גם מבחינת הספורטאים וגם מבחינת הקהל. בשני ענפים התחרות נחשבה גם כאליפות אירופה, ובענפים נוספים ראינו רמה גבוה וטובה, אבל היו ענפים שגם ממש לא. לאמא זה לא באמת שינה, היא שמחה על ההזדמנות לראות בלייב ענפי ספורט שהיא אוהבת מרוכזים במקום אחד ונהנתה מהנסיעה לחו"ל.
חשבנו הרבה באיזה תאריכים באמת כדאי לטוס, ובסוף החלטנו שמה שהכי נרצה לראות זה התעמלות מכשירים ואתלטיקה, אז אנחנו טסות בשבוע האחרון של האליפות. כלומר כשהגענו האליפות רצה כבר כמה ימים ופיספסנו את לינוי אשרם מביאה 4 מדליות, אבל יש לנו עוד מספיק ישראלים לראות. על כרטיסים התארגנו בארץ דרך האתר של האליפות, היה מאוד נח ושלחו לנו במייל. אמא ריכזה את כולם בתיקיה כחולה מסודרת יפה יפה לפי תאריכים, מוכנים לשליפה ברגע הנכון, כולל בביקורת דרכונים. הם ביקשו לראות אותם וככה לא היינו צריכות לעשות ויזה. הכרטיסים אגב עלו גרושים – הכי יקר עלה 35 רובל (בערך 60 ₪), הכי זול 10 רובל, ממוצע יצא לנו 20 רובל לכרטיס. וקנינו המון, ממש מילאנו לנו את הלוז וראינו כמה אירועים ביום.
מינסק נמצאת 3 וחצי שעות טיסה מישראל, ויש שם 3 וחצי אנשים שיודעים אנגלית. לא לדאוג, אני יודעת 3 וחצי מילים ברוסית, ובבית נשאר בן זוג אוזבקי שבמידה והיה אינטרנט זמין שימש כמתרגם. כצפוי, 99% מהאנשים איתנו בטיסה דוברי רוסית, כולל 3 מתעמלים ואחד מאמן. טיסת הצהריים שלנו היית אמורה לנחות ב-15:30 במינסק, ולפי התכנון שלנו אנחנו מגיעות בדיוק בזמן לגמרים בג'ודו (מתחילים ב-17:00) לאותו יום ומחזיקות אצבעות שלי קוכמן יהיה שם. אז לי קוכמן אכן מפתיע את כולם ועולה לגמר, אבל הטיסה שלנו מאחרת בשעה. נחתנו בשעה איחור, חיכינו יותר מדי זמן למזוודות, אמרנו תודה שהזמנו מונית מראש וניסינו להגיע כמה שיותר מהר לאולם הג'ודו.
עברנו במלון, זרקנו תמזוודות בלי לעשות צ'ק אין והמשכנו במונית לאולם. התברברנו קצת במציאת הכניסה לתוך המתחם הענקי שהקיף האולם (וכבר התחלנו להתלהב מהאירגון של האליפות), ואז הגענו לבידוק הביטחוני שם ביקשו ממני להוציא את המחשב ולהדליק אותו. מתנדבת נחמדה שאלה אם אנחנו צריכות עזרה והסברנו לה שאנחנו חייבות מהר מהר להיכנס, אז היא לקחה אותנו כל הדרך לכניסה, שם העבירה אותנו למתנדבת אחרת שלקחה אותנו למקומות שלנו. הגענו רבע שעה אחרי טקס המדליות של קוכמן, שסיים במקום השני. אחרי שדאגנו להוציא במיוחד את הדגל מהמזוודות ולשים בתיק, הוא גם נשאר בתיק אבל לא לדאוג עוד נשתמש בו בהמשך.
ועכשיו שנרגענו מהריצה כדי לא באמת להגיע בזמן, אפשר להתחיל ליהנות מהאליפות. אנחנו כאמור נמצאות באולם הג'ודו, צופות בגמרים של המשקלים הכבדים. היציעים די ריקים, וזה לפחות מאפשר לנו לשפר קצת את המקומות שלנו, ואני יכולה להתקרב למטה ולנסות למצוא זוויות יותר טובות לצילום. הג'ודו במשקלים כבדים פחות מעניין, כי האנשים הגדולים פחות זורקים אחד את השני, ורוב הקרבות נגמרו בעונשים. אבל כן ראינו כמה קרבות מעניינים והיה נחמד סה"כ. סיימנו את הגמרים והתחלנו לחזור לכיוון המלון. הלכנו לדלפק מידע לשאול איפה אפשר לקחת מונית, והם הפנו אותנו לאחת הכניסות. הנה משהו שבחיים לא חשבנו שיקרה – היו שם מתנדבים שבאמצעות אפליקציה מקומית הזמינו לנו מונית. לא רק לנו, לכל התיירים שביקשו. הזמינו, אמרנו כמה זמן לחכות, ואז קראו לנו כשהיא הגיעה.
60 שניות על המתנדבים. בפרסומים לאליפות הבלארוסים אמרו שהם גייסו כ-8,000 מתנדבים דוברי אנגלית. וזה פשוט מטורף – הם היו בכל מקום. מהרגע שאתה יורד בתחנת אוטובוס ליד לאולם, או בכניסה לרחוב כדי להצביע לך לאן ללכת, מתנדבים שהראו לך איפה הכניסה שאתה צריך, איפה המושב שלך, כאלו שישבו בדלפקי המידע וענו על כל השאלות, וכאלו שסתם היו נחמדים וחילקו כיפים כדי להרים את המורל. אני אגיד שוב – מטורף. החברה האלו היו כל כך נחמדים, והיו לנו כמה סיטואציות ממש מטורפות איתם שנספר עליהן בהמשך. שאפו ענק.
אז אחרי נסיעת מונית קצרה, חזרנו למלון. נהגי המוניות במינסק לא משחקים. הם מפעילים מונה מיד כשאתה נכנס, ומחזירים עודף מדוייק. גם הנסיעה מאוד זולה. הנסיעה הכי יקרה של חצי שעה בערך עלתה לנו 35 שקלים. אבל הם כן משחקים בפלאפון. כנראה שזה מותר שם או משהו, כי כולם נהגו תוך כדי שליחת הודעות. שוין. המלון שלנו היה Tourist hotel. הוא לא היה במיקום מרכזי אבל הוא היה על הכניסה למטרו (אבל ממש על, 20 מטרים מהכניס למלון) והיה נח מבחינה של תחבורה ציבורית. חבר'ה במלון דוברי אנגלית ממש נחמדים, ארוחת בוקר לא רעה. צמוד למלון היה סופר ענקי ודי זול, סוג של משביר לצרכן כזה שיש בו הכל כולל החלפת כסף והוא מחולק לחנויות שונות. כשאני נוסעת לחו"ל, אני בדרך כלל לוקחת חדרים זולים וכיוצא מזה, גם מאוד קטנים. אבל אמא לא. אמא הזמינה את הסוויטה במלון. אז היה לנו גם חדר שינה, וגם חדר עבודה, ונוף יפה לשקיעות של מינסק. השקיעות אגב מתחילות בסביבות 22:00 בלילה… והשמש דאגה להעיר אותנו מבעד לוילון כבר ב-6:00. שוין.
