שתי משוגעות עם דגל – פרק שני

את היום השני במינסק התחלנו עם קפיצה לסופר להחליף כסף, ומשם עלינו על טרולי בס לאולם של הג'ודו. אחרי שסיימו עם המשקלים השונים, ביום האחרון נערכה התחרות הקבוצתית, קטגוריה שפעם ראשונה יוצא לנו לראות. בכל נבחרת יש 6 ג'ודוקא במשקלים שונים, 3 גברים ו-3 נשים, והנבחרת שמגיעה ל-4 נצחונות אישיים מנצחת. ומה קורה עם יש תיקו 3-3? אז המזכירות של התחרות עושה הגרלה שמשודרת על המסך הראשי, ואז יש קרב מכריע. גם הפעם אין כמעט צופים, פחות מ-1,000 איש, כמה עשרות רוסים ועוד איזה 200 בלארוסים מצויידים בדגלים. מה שכן יש את המשלחות שכל אחת מגיעה ליציע במיוחד לקרב של הנבחרת שלה ואנחנו יושבים ממש בתוכן. אז פעם אחת זה שורה של צרפתים ענקיים בכפכפים מעלינו ושורה של צרפתים ענקיים בכפכפים מתחתינו, ופעם אחרת זה לשמוע את הפולנים מתמרמרים על המשקל שעלה להם בהגרלה.

בניגוד ליום הקודם שראינו רק משקלים גדולים, הפעם קיבלנו רמה קצת יותר גבוהה וקרבות טובים. בג'ודו הקבוצתי יש קצב גבוה, קרב אחרי קרב, ויש הרבה דינמיקה בתוך כל נבחרת. ראינו חבר'ה של המשקל הפתוח מעל 110 קילו עושים מתיחות לנשים הקטנות של ה-57, הרבה חיבוקים קבוצתיים ועידוד מסיבי מהספסלים. החלטתי לנסות לבדוק אם אני יכולה להגיע לצד השני, כדי שבצילומים גם יהיה לי קהל ברקע. אז אחרי שהקפתי את האולם ולא מצאתי כניסה, פשוט עברתי דרך היציעים. לסדרנים (או שמא נאמר – מתנדבים עם ווסט שכתוב עליו 'אבטחה') לא ממש היה אכפת, הם רק מדי פעם עברו ואמרו לאנשים להוריד רגליים מהכיסאות. גם עשיתי גיחה קצרה לפרקט עצמו לצלם קצת מאחורי הקלעים.

לפני הקרבות על המדליות יש הפסקה, והנה הגיע הזמן שלנו להתחיל לראות מה יש פה מעניין. באולם עצמו יש חנות מזכרות נחמדה עם חולצות, בובות ועוד כל מיני מזכרות, וקפיטריות קטנות עם אוכל רגיל של אולמות כולל הנקניקיות. הג'ודו אגב היו היחידים שהשקיעו בבובה מיוחד לענף עצמו (לייזיק הקמע בחליפת ג'ודו). ביציאה מהאולם היו מאבטחים שסרקו לנו את הכרטיס – כדי שנוכל לחזור. עשו את זה לאורך כל האליפות, זה היה מאוד נח. מחוץ לאולם היה את מתחם ה-FAN ZONE. מתחם מגודר עם במה גדולה להופעות חיות, מסכים גדולים ששידרו עליהם את המשחקים, ורחבה של אוכל. היו שם דוכנים של אוכל רחוב ובירה במחירים די זולים, שאחרי כמה דקות הבנו שכולם אותו דבר.

אחרי שביררנו אם הבשר זה קוריצה (תרנגולת ברוסית), הזמנו לי צ'יפס ולאמא טורטיה עוף. מה חשבנו שנקבל – טורטיה עם קצת ירקות ועוף בפנים. מה קיבלנו – שתי חתיכות עוף גדולות שבדיוק ירדו משיפוד. זה היה די משעשע. הם גם שקלו את זה, והראו לנו שנראה שמה שקיבלנו זה בסדר. ישבנו בשולחנות המוצלים והעברנו קצת זמן עם המקומיים שבאו סתם להנות מהאווירה במתחם, ואז חזרנו לאולם לקרבות הגמרים. הבלארוסים החביבים מפסידים בקרב על הארד ונשארים מחוץ לפודיום, וגם ההולנדים שמהבוקר נראו מאוד חזקים נשארו בלי מדליה. הגמר הפגיש בין רוסיה הפייבוריטית שלקחה מדליה כמעט בכל משקל עד כל באליפות לבין פורטוגל. הפורטוגלים מפתיעים ועולים ליתרון 3-0, ניצחון אחד מהזהב. אבל הרוסים משווים, ואנחנו הולכים לקרב מכריע. הלחץ הורגש באוויר והקרב היה לא ברמה גבוה, שני הג'ודוקא היו עייפים מאוד, והוא הוכרע רק אחרי 4 דקות בניקוד זהב (נחשב הרבה זמן לקרב) לטובת הרוסים. הקהל שלהם היה בטירוף.

נפרדנו מענף הג'ודו שסיים את התחרויות שלו, והמשכנו הלאה לקצה השני של העיר למינסק ארנה, מרחק של חצי שעה נסיעה בערך, להמשך היום שלנו. היה לנו כרטיסים לגמר של תחרויות הטרמפולינה והאירוביקה. עכשיו טרמפולינה זה נחמד, דומה להתעמלות מכשירים. אירוביקה זה מפגר. זה נראה כמו תחרות של מעודדות. קחו את קטעי הקישור הקטנים שעושים המתעמלים על הקרקע, תוסיפו מוזיקה וקצת קפיצות, זה מה שקיבלתם. מעפן ברמות. למה נסענו לזה? כי חשבתי שאני קונה לאמא כרטיסים לתחרות של האקרובטיקה שהיא אוהבת. אופס.

במהלך הנסיעה התחלנו לקלוט כמה מינסק עיר ענקית (4 נתיבים לכיוון בחלק מהרחובות), וכמה היא מוכנה למשחקים. שלטי רחוב, פרסומות, קישוטים למינהם של הענפים השונים, אי אפשר היה לפספס שיש ארוע בעיר. בחלק מתחנות האוטובוס היה שילוט מיוחד שאומר איזה קו צריך לקחת כדי להגיע לאולם, וככה גם בתחנות מטרו. במהלך השבוע כשביקרנו בסופרים ראינו גם שיש מזכרות שונות ובקבוקי שתיה ושוקולדים ממותגים. זה אולי דברים קטנים, אבל זה נותן אווירה טובה ומכניס עוד קצת חוויות מהארוע.

המינסק ארנה היה הרבה יותר גדול מהאולם של הג'ודו, וגם מתחם ה-FAN ZONE שלו יותר גדול. בנוסף לאוכל, היה גם תצוגה של כל מיני דברים (כמו טרקטור אדום) ודוכנים של חברות שונות. כבר במתחם הרגשנו שיש שם כמות הרבה יותר גדולה של אנשים, והיציעים היו די מלאים בחלק התחתון של האולם. הכיסאות שלנו היה ממש על המשטח של האירוביקה, שורה מעל השופטים. היה די קל לצלם את זה, אבל זה לא היה ממש אטרקטיבי. את הטרמפולינה היה מאוד קשה לצלם, גם בכלל המרחק וגם בגלל המהירות שהם זזו. בטרמפולינה ראינו גמר של זוגות נשים וגמר של גברים. היו כמה התרסקויות וגם כמה תרגילים יפים, והבלארוסים לקחו את הזהב פעמיים לקול תשואות הקהל.

ביום רביעי היה לנו כרטיסים לבדמינטון, בהשתתפות מישה זילברמן וקסניה פוליקרפובה שיצא לי לראות אותה באליפות בחצור. האליפות נערכה באולם הפלקון, שבנוי בצורה של ציפור ממבט עילי. בבידוק הביטחוני הפעם החליטו להקשות עלינו, ובנוסף לחיפוש בתיקים ביקשו ממני לפתוח את המצלמה, להוריד מכסים מהעדשות (המאבטח הסתכל פנימה) ולצלם. ולא, להראות להם תמונות של יום קודם מהטרמפולינה לא הספיק להם. המשחק של מישה הוא הראשון בלו"ז לאותו יום, אז הגענו מוקדם וגילינו שאנחנו לבד ביציע. אבל ממש לבד. חוץ מאיתנו היה עוד בחור אחד וביציע ממול היו כמה מתנדבים וכמה משלחות, וזיהינו גם כמה מהוועד האולימפי של ישראל שבאו לעודד. בהמשך היום הצטרפו עוד כמה עשרות צופים, אבל לא יותר מזה. ודווקא באולם הזה, עם המעט מאוד צופים, ראינו שגם הביאו מנחה לעשות הפעלות לקהל. הוא היה משעשע, דיבר גם אנגלית וגם רוסית, וגם לפני תחילת המשחקים הראו סרטון קצר על הענף.

התעלמנו לחלוטין מהמקום שהיה רשום בכרטיס שלנו (בהמשך גם גילינו שרוב האנשים קיבלו כרטיס כניסה בלי סימון של מקום עליו בכלל) והתיישבנו לצד המגרש של מישה. אמא הוציאה את הדגל הענקי שהיא הביאה מהארץ, פרסנו אותו על המושבים לידינו והתחלנו לעודד. אמא אפילו זכתה לקלוזאפ בטלוויזיה כי המשחק שודר בשידור ישיר בערוץ הספורט, ושלחו לנו הודעות מהארץ שאנחנו מפורסמות. מהמקומות שישבנו היה קצת קשה לצלם כי זה היה בגובה הרשת, אז עליתי קצת למעלה. בזמן שצילמתי ניגשה אליי מישהי מהמארגנים ושאלה אותי איפה הקרדיטציה שלי. הסברתי לה שאין לי, והיא אמרה משהו על זה שאסור לצלם. שאלתי אותה מה הקטע, והיא אמרה שצילום מקצועי זה רק למי שנרשם כעיתונאי. צילום מקצועי? אני? מה פתאום. עושה קצת תמונות למישה הוא חבר שלי מישראל. היא כנראה השתכנעה והניחה לי לנפשי. חזרה למשחק – מישה עשה את זה קל, וניצח די מהר, וסימן לנו תודה בדרך החוצה.

ישבנו ביציע עוד איזה שעה וראינו כל מיני משחקים, גם יחידים וגם זוגות, ראינו אנשים מתרסקים על כדורים, כדורים שנשברים באוויר ואז נוצות מרחפות להן בדרך למטה וקוונים שיוצאים עם מטאטא לנקות את המשטח. ואז רצינו לצאת לחפש משהו לאכול. שאלנו את המתנדבים והם אמרו לנו לקחת אוטובוס לקניון שתי תחנות משם. נסיעה באוטובוס אגב עולה 0.65 רובל. ואחרי כמה ימים במינסק גם הבנו שצריך לנקב את הכרטיס ולא רק לקנות אותו מהנהג. אז נסענו לקניון, ופתאום קלטנו שאנחנו ליד המינסק ארנה. לא היה לנו מושג שזה ככה קרוב האולמות, ובעוד כמה ימים נגלה שלא רק שהם קרובים, אלא שעל הרחוב הראשי שבו נסענו היו 6 מהאולמות של האליפות. תחשבו על זה – 6 אולמות ספורט גדולים במרחק של כמה קילומטרים בודדים זה מזה. לא סתם מינסק זכתה באירוח. הסתובבנו קצת בקניון, ניסינו להזמין אוכל מאנשים שלא מבינים מילה באנגלית, אכלתי שוב צ'יפס, וחזרנו לבדמינטון. המשחק של קסניה היה ב-15:00, וגם היא הציגה יכולת טובה, ניצחה וסימנה לנו תודה עם היד. הפעם כשצילמתי הגיע בחור (חילופי משמרות?) ושאל אותי מה אני עושה, חזרנו על הסיפור והמשכתי לצלם.

התחנה הבאה שלנו לאותו יום הייתה באיצטדיון האתלטיקה הענקי דינמו מינסק. אני ואמא מאוד אוהבות אתלטיקה, היינו גם באליפות אירופה לנבחרות שהייתה בארץ וראינו הרבה בטלוויזיה. הזמנתי לנו כרטיסים לשני ערבים של אתלטיקה, כל פעם בצד אחר של האיצטדיון כדי שנוכל לראות דברים שונים. הפעם בבידוק הביטחוני הם גם פתחו את בקבוקי השתיה שאנשים הביאו והריחו, כנראה לבדוק אם זה אלכוהול. בתוך האיצטדיון הייתה אווירה נהדרת עם המון קהל והפעלות על המסך הראשי. המיקום שלנו היה בשורות הראשונות ממש קרוב לבור של הקפיצות, מה שניצלתי בהמשך כמובן לצילומים של חול מעופף, והיתה לי גם זווית טובה לריצות.

אם אתם מכירים אליפויות אתלטיקה, אתם בטח יודעים איך הולך המבנה. כל מקצוע מתנהל בעצמו, כשלפי כמות המתחרים מתחילים ממוקדמות ואז עוברים לגמר. אבל פה החליטו ללכת על פורמט שונה ומוזר, ולדעתי שנבנה גם כדי להביא למארחים מדליה (זכו בארד אגב). זאת הייתה תחרות קבוצתית, עם 8 מקצועות בלבד ושלפי המיקום של האתלטים בכל מקצוע הנבחרת מקבלת ניקוד. זה עוד ניחא, ככה היה גם באליפות שהייתה בארץ (רק עם הרבה יותר מקצועות). אבל פה הם גם עיוותו את המקצועות עצמם. ניקח נגיד את הקפיצה לגובה – בתחרות רגילה כולם קופצים בגובה מסויים ומי שעובר ממשיך הלאה לגבהים נוספים, וככה עד שכולם פוסלים ונשאר מנצח. אז לא, פה האתלטים חולקו לבתים, ועשו ראש בראש, כשכל אתלט מחליט מראש על גובה אחד שהוא קופץ. כלומר אתלט אוקראיני ואתלט בלארוסי קופצים, וביניהם מי שקפץ יותר גבוה מקבל ניקוד X, עד שקובעים דירוג סופי. ככה גם בקפיצות לרוחק ובהטלת כידון. אם לא הבנתם זה בסדר, זה פשוט היה צורה מפגרת של אליפות וזה הרס את כל העניין הרגיל במקצועות. לפחות הריצות התנהלו נורמלי.

אנחנו הגענו לערב של חצאי הגמר, 12 נבחרות מחולקות לשני סשנים. 3 הראשונות מכל סשן יעפילו לגמר. לא חושבת שראינו רמה גבוה במיוחד, גם היה קצת קשה לעקוב אחרי המקצועות שהיו רחוקים מאיתנו שזה בערך הכל חוץ מהקפיצות. לפחות יצאתי עם כמה תמונות נחמדות. פתאום אחרי 3 ימים של שמש קיצית, עננים וגשם. למזלנו היה עלינו גג. בהמשך נגמר לנו המזל והגשם הגיע גם אלינו, ויחד עם כל שאר הצופים ניסינו לעלות למקומות מקורים. מזל שהבאנו מהארץ מטריות והשארנו אותן במלון. לקראת הסוף של הסשן הראשון כבר הבנו שמיצינו את עניין האתלטיקה, והחלטנו לחתוך. חשבנו בהתחלה על תחבורה ציבורית, אבל היה גשם חזק מאוד ולא רצינו להתחיל לחפש את התחנה, אז הלכנו למתנדבים לבקש שיעזרו לנו עם מונית. המתנדבים החמודים ניסו, אבל בגלל הגשם כנראה לא היה אפשר להשיג אחת כזאת. אבל הם לא ויתרו, וניסו למעלה מחצי שעה להשיג לנו אחת כזאת. באיזשהו שלב אחד המתנדבים גם יצא לרחוב לנסות למצוא לנו משהו (זוכרים שגשם חזק כן?). בנתיים נשארנו באוהל ודיברנו איתם קצת על כל מיני דברים. בסופו של דבר הצלחנו להשיג מונית, אותו מתנדב לקח אותנו למטה לרחוב כדי לעזור לנו למצוא אותה, הודנו לו מכל הלב וחזרנו קצת רטובות למלון בידיעה שסיימנו עם אתלטיקה במינסק.