יום חמישי הוקדש למוקדמות התעמלות מכשירים, אחד הענפים שאמא הכי אוהבת. ההתעמלות התחילה בצהריים, אז היה לנו בוקר חופשי שאמא ניצלה לקניות ואני לעבוד קצת. הפעם נסענו למינסק ארנה בתחבורה ציבורית, ואז גם הבנו כמה זה פשוט. נסיעה של רבע שעה במטרו – המטרו הייתה משולטת באנגלית והיה מאוד נח להתמצא בה, רק שלפעמים ניסינו לצאת מהכיוון הלא נכון ואז הדלתות המפחידות של בקרת הכרטיסים נסגרו עלינו בבום. מהתחנה יוצאים ישר לרחוב הראשי, זה שעליו היו כל האולמות. בעיקרון הייתה תחנת אוטובוס קרובה לשם, אבל היא בוטלה לצרכי אבטחה כי היא הייתה בשטח של ה-FAN ZONE הראשי. אז מה שקורה זה שאתה נכנס למתחם (שוב ביקורת תיקים בררר), הולך לאורכו עד לכניסה בצד השני, ואז חוזר לכביש לתחנת אוטובוס. משהו כמו 15 דקות הליכה + 100 מדרגות. אנחנו עוד נעשה את ההליכה הזאת הרבה מאוד בימים שנשארו, אז הנה גם כושר עשינו במינסק. עוד 10 דקות נסיעה באוטובוס והגענו.
בהתעמלות היו לישראל 4 נציגים – אלכס שטילוב, ארטיום דולגופיאט, אנדרי מדבדב ואופיר נצר. הייתה ציפיה ששלושת הגברים יגיעו לגמרים, אבל הלך להם פחות טוב למרות העידוד המאסיבי של אמא. מהמיקום שישבתי היתה לי זוית לא רעה לצילומים, וגם לא הייתה בעיה לעבור מקום. בקפיצות למשל עברתי למיקום מעולה שכנראה לא סתם היה רשום עליו שהוא שמור לצלמים. אז אחרי 6 שעות בערך שישבנו בתוך האולם (עם הפסקת צהריים בקניון ליד) סיימנו עם המוקדמות וחזרנו למלון. בחזור אגב לאוטובוס כן יש תחנה ליד המטרו, אז פחות הולכים ברגל. אבל עדיין הולכים הרבה מדרגות.
יום שישי הגיע, זמן טניס השולחן. הענף הפרטי שלי. גם האולם הזה נמצא על הרחוב הראשי, רק עם קצת הליכה. אחרי שהסתבכנו קצת בבוקר, בסוף מצאנו את הכניסה הנכונה. עכשיו כמו ישראלית טובה כשהזמנתי כרטיסים מהארץ, הזמנתי לטריבונה הראשית באמצע. אבל כשהגענו לאולם גיליתי שמשחקים רק על שולחן אחד, ובצד ליד הטריבונה הצדדית. אז כמו ישראליות טובות, התיישבנו בטריבונה הנכונה. ביום הזה נערכו חצאי גמר התחרות הקבוצתית – משחק זוגות ואז 4 משחקי יחידים עד שאחת הנבחרות מגיעה ל-3 ניצחונות. מתחילים עם הנשים – פולין נגד גרמניה, שכרגיל מציגה סגל אסייתי לחלוטין. המשחק הראשון הוא של נטליה פרטיקה, השחקנית קטועת היד שכבר ראיתי בעבר באליפות אירופה, ותמיד נחמד לראות אותה משחקת. למרות שהיא ניצחה, גרמניה כצפוי עלתה בסוף לגמר. הגרמנים שולטים בענף באירופה ביד רמה.
אחרי המשחק קפצנו חזרה לאולם של הבדמינטון, שהיה 3-4 תחנות אוטובוס משם. כמה שזה היה נח. מישה זילברמן העפיל יום קודם לרבע הגמר בבדמינטון אז נסענו במיוחד. לא הזמנו לזה כרטיסים מהארץ, אבל לא היתה בעיה כי בכל אולם היה קופה ליד הכניסה ולא היו חסרים כרטיסים. התיישבנו באותו מקום כמו פעם שעברה עם הדגל ביציע, רק שהפעם מולנו היה את כל המשלחת הישראלית. כל החבר'ה של הוועד האולימפי, מנהלי המשלחת וגם הספורטאים שעוד נשארו במינסק, גם הם חמושים בדגלים.
מישה עולה מול הולנדי ענקי, שמדורג במקום השלישי באליפות. עצם ההגעה של מישה לרבע הגמר כבר הייתה סוג של הפתעה, והסיכויים לניצחון לא בעדנו. ואכן את המערכה ראשונה הוא מפסיד ולא נראה בעניינים. אבל במערכה הבאה הוא נראה הרבה יותר טוב, אבל גם הרבה יותר עייף. הוא מבזבז קצת זמן על ניקוי המשטח וכדורים שבורים, ועל הדרך מעצבן את ההולנדי וכמה הולנדים שיושבים ביציע. בכל מקרה, מישה מנצח את המערכה השניה ואנחנו בעידוד מסיבי כשגם בצד של המשלחת החבר'ה מעודדים בקול. מישה מציג משחק נהדר ובסופו של דבר מנצח וחוגג עם העפת המחבט לשמיים וחיבוק לאמא שלו שהיא גם המאמנת שלו. הניצחון הזה הבטיח לו מדליה (כי חילקו שתי מדליות ארד), וזה היה הישג השיא שלו בקריירה. אנחנו והמשלחת בטירוף.
אחרי שנרגענו ושלחתי תמונות למערכת (צילום מקצועי? אני? מה פתאום), יצאנו החוצה לרחבת כניסה, שם נפגשנו עם כל המשלחת שמחכה למישה. היה נחמד סוף סוף לדבר קצת עברית. בחור נחמד במשלחת בשם קובי מחלק לנו סיכות למזכרת ושואל למי מהמשלחת באנו. הוא לא האמין כשאמרנו לו שאנחנו לא קשורות לאף אחד, ושבאנו למשחקים סתם כי רצינו. שאלנו אותו לגבי עוד ישראלים, והוא אמר שהם לא נתקלו בחבר'ה כמונו שהם לא משפחות. וי הי, אנחנו מיוחדות.
אז אחרי שקנינו כרטיסים לחצי הגמר שיערך למחרת, הלכנו להסתובב קצת. מגיע לנו מנוחה אחרי כמה ימים מלאים של ספורט. טוב האמת הלכנו לחפש את החנות מזכרות של קבוצת דינמו מינסק כדי לקנות לאוזבקי שנשאר בארץ מתנה. אז אחרי שחיפשנו אותה קרוב לשעה לפי הכתובת שהופיעה באתר הרישמי (ותודה לשני בלארוסים ממש נחמדים שבאו ועזרו לנו), מצאנו אותה. היא נסגרה לפני 5 שנים ובמקומה יש חנות חולצות רגילה. סאמק. אבל רגע, לא להתייאש – בערך 100 מטר ממנה הייתה חנות חולצות ספורט אמיתית! חנות חלום לכל מי שאוהב את הדברים האלו, עם חולצות, טרנינגים, צעיפים ומזכרות אחרות. המידות נראו קצת מוזרות, אז המוכר בתגובה אחרי שמילמל 'נו זה מסין…' פשוט שם על עצמו כדי שנוכל לראות לפי הגודל שלו. קנינו.
משם המשכנו לארוחת צהריים, בשעה 16:30… כן, ככה נראו הימים שלנו פחות או יותר. אכלנו פיצה וחזרנו לאולם של טניס השולחן, להמשך חצאי הגמר. משחק טוב הפגיש את נבחרות הגברים של גרמניה ופורטוגל. כמו בנשים, גם כאן גרמניה שולטת, ויש שם אחד במיוחד שרציתי לראות – טימו בול. אתם לא מכירים, זה בסדר, בהשוואה לכדורגל נגיד הוא זלאטן איברהימוביץ. כשנסעתי לפני כמה שנים לאליפות אירופה בטניס שולחן הוא היה פצוע, אז פיספסתי אותו. וגם הפעם פיספסנו אותו, כי הוא ניצח את המשחק שלו מהר מדי ואנחנו הגענו רק למשחק השני במפגש הקבוצתי. הייתה לי איזושהי תקווה שאחד הפורטוגלים ינצח, ואז בול יעלה למשחק נוסף. אבל הגרמנים כמו גרמנים טובים מנצחים 3-0 חלק ועולים לגמר, והפורטוגלי שכבר הוביל 2-0 במערכות מפסיד בסוף ושובר לי את הלב. לאחר מכן היה עוד משחק לא רע בין שוודיה ללטביה. היה לי קצת נוסטלגי לראות שחקנים שאז באליפות אירופה שראיתי היו צעירים בתחילת הדרך והיום כבר מובילים את הנבחרת שלהם. לא נשארנו עד הסוף כי התעייפנו, אז רק נעדכן ששוודיה ניצחה.
