אירוויזיון זה לחלשים (למרות שגם שם היינו, אבל על זה בפוסט אחר). בערך 9 ק"מ מהארוע השולי הזה שנערך בת"א, נערכה אליפות העולם בטניס בכיסאות גלגלים במרכז הטניס ברמה"ש. תמיד חיבבתי ספורט פראולימפי, וגם הסתדרו לי טוב התאריכים של האליפות מבחינת ימי העבודה, אז יצא לי להיות שם 4 ימים וגם על הדרך לעבוד עם ההתאחדות לספורט נכים בישראל שארגנו יופי של אליפות. שימו לב – הפוסט הבא יכיל קצת הומור שחור ולא מעט תמונות של קטועי גפיים שאולי יהיו גרפיות מדי לחלק מהאנשים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במרכז הטניס ברמה"ש. תמיד כשנסעתי בכביש 5 ראיתי את האיצטדיון שנמצא צמוד לכביש, אבל לא היה לי מושג איזה מתחם ענק מסתתר מאחוריו. ההגעה אליו אגב היא אחרי מחלף הכפר הירוק (וכבר שם מחכים לנו שלטי חוצות גדולים שמברכים את הבאים לאליפות), ואז פונים שמאל לרחוב הטניס וימינה לרחוב הכדור. חביב. במתחם עצמו יש 22 מגרשים קשיחים ועוד כמה מגרשי חימר, עם מתקנים נוספים כמו מקלחות, שירותים, כמה משרדים וקפיטריה. קרוב לכניסה יש מגדל תצפית וגשר נחמד שמאפשר לראות את מרבית המקום, וכבר מקבלים את התחושה שיש הרבה התרחשות ועניין במקום.
לכבוד האליפות גם הוקמו שני אוהלים – אחד חדר אוכל ואזור מנוחה למשתתפים, ועוד אוהל מנהלה ושונות. גם החדרון של התקשורת עמד שם, עם שולחנות וחשמל וגישה לבקבוקי מים קרים שזה פחות או יותר כל מה שהיינו צריכים. כמובן שכל המתחם עבר הנגשה מלאה לנכים – בכל גרמי המדרגות היו רמפות ומעקים וגם שירותי נכים עם שילוט שממש שיעשע אותי (תראו בתמונה). אומנם האליפות לא משכה את אותה כמות של תיירים כמו האירוויזיון, אבל כן הגיעו כמה עשרות צופים יחד עם כל משלחת, בעיקר משפחות, וקנגורו אחד. נחשו של איזה נבחרת.
אליפות העולם הורכבה בעצם מ-4 אליפויות שונות – גברים, נשים, קוואד (דרגת נכות גבוהה) ונוער. לישראל הייתה נציגות בקטגוריית הגברים ובקוואד, כשבקוואד הנבחרת רשמה הצלחה יפה לאורך השנים ואתם כבר בטח מכירים את השמות נועם גרשוני ושרגא ויינברג מהמשחקים הפראולימפיים. מלבד ישראל, עוד 22 מדינות שלחו נבחרות. החוקים בטניס בכיסאות גלגלים הם בדיוק כמו בטניס, רק שלכדור מותר לקפוץ פעמיים במגרש במקום פעם אחת. אבל אל תחשבו לרגע שזה יותר קל ככה – החבטות עוצמתיות, בדרגת ה-OPEN המשחק מאוד מהיר, וצריך להפגין שליטה מרשימה מאוד בכיסא כדי להסתובב מצד לצד.
מהר מאוד גיליתי כמה ארוך יכול להיות משחק כזה. גם המשחקים הממש קצרים לוקחים לפחות שעתיים, אבל לא היה צריך להישאר באותו מגרש את כל הזמן הזה. בתכלס לא היה הרבה שינוי בין התמונות (קצת כף יד, קצת גב יד), ורבע שעה בערך הספיקה כדי לצלם היטב את השחקנים בשני הצדדים (בטח ביחידים ששם זה הרבה יותר קל), ואפשר להמשיך הלאה. מה שעזר לנו מאוד זה האפליקציה של האליפות, שהראתה בלייב את התוצאות במגרשים. אז אם ראינו שמשחק מסויים בדרך לסיום, היינו מתקדמים לשם כדי לצלם את חגיגות הניצחון.
אני מתחילה את הצילומים מאמצע היום הראשון של האליפות, ומגיעה ישר למשחק הזוגות של ישראל מול ארה"ב. בדרך לשם מנסה לא להידרס על ידי אנשים בכיסאות גלגלים שנוסעים להנאתם מהר מאוד ובסיבובים חדים ברמפות שמסביב למגרשים. התוצאה היא 1-1, ומשחק הזוגות יקבע מי תנצח. את משחקי הזוגות היה הרבה יותר קשה לצלם. בשביל שיראו שזה אכן זוגות צריך תמונה של שני השחקנים ביחד, אבל במרבית המשחק הם די רחוקים אחד מהשני, וברוב המקרים מצלמים מזווית שנותנת מאחוריהם רקע די מכוער של קיר ירוק \ כחול. אז יש פחות תמונות של 'אקשן' ויותר תמונות של כיפים \ חיבוקים וכו', שזה גם נחמד.
ישראל משחקת במגרש המרכזי, וכמה עשרות צופים נמצאים ביציע עם מטריות כדי שיגנו עליהם קצת מהחום הנוראי שהיה באותם ימים. בנבחרת ארה"ב שחקן בעל נכות גבוהה מאוד וכיסא גלגלים חשמלי (היחיד שראיתי באליפות), והוא גם מרים את הכדור להגשה עם הרגל. מביאי הכדורים בדרך כלל מסרו את הכדור לשחקן המגיש למחבט, פה הם סידרו לו את הכדור על הריצפה שיהיה לו נח להרים אותו. האמריקאים מנצחים את המערכה הראשונה די בקלות, ונראה שאנחנו בדרך להפסד. אני כבר דילגתי לי הלאה, אבל אחרי איזה שעה קיבלתי קריאה דחופה לבוא למגרש. ישראל בנקודת ניצחון, אז אני רצה (לא משהו שאני עושה הרבה) ומספיקה בדיוק לתפוס שאגת ניצחון משרגא, חיבוק של השחקנים ואפילו חיוך מנועם (גם משהו שלא קורה הרבה).
אז אחרי הניצחון של ישראל, המשכנו הלאה עם היום, ובהמשך היה גם משחק של הנבחרת השניה שלנו. אדם ברדיצ'בסקי וגיא ששון, החבר'ה בקטגוריית OPEN, הם פחות מוכרים וגם פחות מדורגים בעולם. אני בהתחלה לא הצלחתי להבדיל ביניהם כי שניהם שיחקו עם כובע ומשקפיים ובתכלס נראו אותו דבר, עד שהסבירו לי שלאדם אין רגל. זה בהחלט עזר להבדיל. הרמה של תחרות ה-OPEN הייתה מאוד גבוהה, חבטות מהירות ועוצמתיות ושליטה מרשימה בכיסא גלגלים. הנבחרת שלנו נתנה פייט, אבל בסופו של דבר סיימה במקום האחרון. לא נורא.
וככה המשיכו להם הימים במקום. מגיעים בבוקר, מסתובבים בין המגרשים, מצלמים, פורקים תמונות ושולחים למי שצריך, וממשיכים למגרש הבא. עם הזמן לומדים להכיר את האנשים שגם נמצאים שם ביום יום – היו שם צלמים הולנדים של ה-ITF שהכינו וידאו, והסוג של בוס שלהם מייק שהוא גם שחקן עבר בטניס בכיסא גלגלים. הוא סיפר לי קצת על הגראנד סלאמים שיש גם לטניס בכיסאות גלגלים, ואפילו טורניר וימבלדון (שזה טורניר דשא). היה גם בחור אחד נחמד עם דוכן לתיקון כיסאות גלגלים. באחד הימים גם הבאתי את אמא. היא מצאה לה פינה מוצלת ליד אחד המגרשים וניכסה לעצמה כיסא מהקפיטריה, וישבה שם לצפות במשחקים. היא מאוד התרגשה מכל הארוע.
אז אחרי כמה ימים ארוכים של משחקי שלב בתים ודירוג, הגיעו סוף סוף משחקי הגמר. יום שישי בבוקר, ה-גמר של נבחרת הקוואד שלנו מול יפן, אותה ניצחנו בשלב הבתים. כמות נכבדה של צופים מתמקמת ביציע וגם ערוץ הספורט מגיע לשדר. לא ראיתי את כל המשחק כי המשכתי לטייל בין המגרשים, ויצא לי להתרשם מאוד מהנבחרת הדרום אפריקאית להם היה שחקן קטוע יד (היחיד שראיתי בכל האליפות). תחשבו רגע שיד אחת אוחזת במחבט, והיד השניה אמורה גם להגיש את הכדור וגם לדחוף את כיסא הגלגלים. והוא הצליח לנצח למרות הגדם. היו עוד כמה לא קטועי יד, אבל כן עם יד לא מתפקדת והיה מעניין לראות איך הם מדביקים את המחבט ליד.
נחזור לגמר של ישראל. אחרי משחק ארוך ומותח, היפנים שוברים לנו את הלב ומנצחים. החבר'ה שלנו מאוכזבים, אבל הקהל עומד ומוחא כפיים. הקהל היפני מעודד מאחורי הגדר, כי הוא לא רצה לשבת בשמש. טקס מכובד מאוד וגביע מרשים, צילומים לרוב, חגיגות, חיבוקים, ונגמר. הספקתי לתפוס גם קצת מהגמר נוער שהתחיל (ונגמר אי שם ב-21:00 בלילה), בו אוסטרליה זכתה. האוסטרלים משום מה שלחו את נבחרת הנוער שלהם לארץ, וגם לא מעט אוסטרלים נלהבים לאירוויזיון, אבל את נבחרת הגברים השאירו בקצה השני של העולם כי הם חששו מהאבטחה פה או משהו.
ביום שבת נשארו לנו רק שלושה משחקים – מקומות 3-4 גברים, גמר הגברים וגמר הנשים. פתאום אחרי שבוע של מלא אנשים בכל מקום במתחם ומלא התרחשויות במקביל, שקט. פשוט שקט. כמה אנשים מתאמנים, כמה צופים ביציע, ומשחקים רק במגרש אחד. מתחילים מגמר הנשים בין הולנד ליפן. במקרה העפתי מבט על הגביע, עליו חרוטות שמות הזוכות באליפויות הקודמות. פרט לפעמיים בהן הפסידו בגמר, ההולנדיות זכו בכל (!!) האליפויות שהיו עד היום. אז אנחנו כבר יודעים מי פייבוריטית.
נכון רשמתי בהתחלה שהמשחק הזה יכול להיות ארוך? אז גמר הנשים היה הכי ארוך שאפשר. המשחק התחיל ב-10:00 בבוקר, ונגמר סביבות 17:00 בערב. כל המשחקים היו צמודים וארוכים, הלכו לשובר שיוויון ובאיזשהו שלב השחקניות כבר היו מותשות ורק העבירו כדורים מה שגרם גם לנקודות להיות מאוד ארוכות. השדרים של המשחק נראו קצת מיואשים, הנבחרות שהיו אמורות לשחק במשחק אחריהם גם היו בסיטואציה לא נעימה אחרי שהגיעו מהמלון ואז חזרו לשם. התיכנון המקורי היה לשחק את שלושת המשחקים שנשארו אחד אחרי השני ברגע שאחד מסתיים, אבל המארגנים הבינו שזה בלתי אפשרי ושלחו את המשחק 3-4 למגרש אחר.
אבל בסופו של דבר הוא נגמר, ומי עם לא ההולנדיות שומרות על התואר שלהן. בניגוד ליפנים של יום קודם שלא ממש הראו רגשות, ההולנדיות יודעות לחגוג וגם סיפקו יופי של תמונות עם הגביע. רציתי דווקא להישאר לגמר של הגברים, אבל כבר היה מאוחר ואחרי שבוע לא קל, הגיע הזמן לקפל ולחזור הביתה. אז ראיתי את המשחק בטלוויזיה. המשחק הזה דווקא היה מהיר, והבריטים מנצחים 2-0 תוך שלוש שעות. היפנים אחרי שלקחו זהב בקוואד וכסף בנשים, זכו בארד ב-OPEN וסגרו אליפות מוצלחת במיוחד מבחינתם. גם לי הייתה אליפות מוצלחת עם כמה תמונות שממש אהבתי ומאוד נהנתי לצלם בה.
