יום שבת התחיל לנו רגוע. אמא שוב עשתה קניות, אני נחתי במלון. אחר כך הלכנו לאיזה רחוב מרכזי נחמד במרכז העיר שהיה עם בתי קפה סתם לשבת קצת לנוח. ב-12:00 היה את חצי הגמר של מישה זילברמן. חזרנו לאולם והפעם היציעים כבר היו כמעט מלאים. זוכרים את ההולנדי הענקי שמישה ניצח יום קודם? היום יש מולו דני אפילו יותר ענקי, שגם מדורג גבוה מאוד בעולם. מישה היה כבר עייף מאוד, היה רחוק מלהציג את היכולת שראינו ממנו בימים הקודמים, מפסיד ומסיים עם מדליית ארד. מכובד מאוד.
המשכנו הלאה למינסק ארנה לגמרים של קרב רב בהתעמלות מכשירים. יציעים מפוצצים, ולצערנו אנחנו יושבים בתוך גוש של ילדות קטנות שלא באמת עניין אותן התחרות וסתם גררו אותן לשם כי הן באיזה חוג התעמלות. ישראלים כאמור לא היו, אז סתם נהנו מהגמר. רמה יפה מאוד, כמה שמות מוכרים כמו אולג ורנאייב. כל פעם שעלה איזה מתעמל רוסי או בלארוסי היינו שומעים איך כל הקהל צועק לו 'סטוי' (עצור) בנחיתה, בערך כמו שאנחנו אומרים 'עמוד'.
ההתעמלות נגמר די מוקדם, אז חיפשנו משהו נוסף לאותו ערב והחלטנו ללכת על היאבקות, ענף שבדרך כלל אנחנו רואים רק כשיש איזה ישראלי באולימפיאדה. כבר ברחבת כניסה מרגישים שיש המון אנשים שבאו לראות את הענף, כשזאת הפעם הראשונה שעמדנו בתור לקופת כרטיסים ואז בכניסה לאולם. שרדנו את התור וטיפוס של עוד 200 מדרגות, ועלינו ליציע. בניגוד לשאר האולמות שראינו עד כה שהיו גדולים ומתוקתקים, האולם הזה לא היה משהו. הוא נראה די ישן, והיה בו שירותים שהם בול פגיעה. כן. היציעים היו חשוכים ובקושי ראית לאן אתה הולך, והיה מאוד צפוף לעבור שם.
כמו בג'ודו גם ה-היאבקות מחולקת למשקלים, מאנשים ממש קטנים לאנשים ממש ממש גדולים. גם התכלס בספורט הוא דומה, צריך להפיל את היריב, רק שיש עוד כל מיני דרכים לקבל ניקוד כמו גלגול על הגוף וכו'. בקרבות הייתה נציגות יפה לבלארוסים, אוקראינים ורוסים, ובאיזשהו שלב מצאנו את עצמו בקרב קהלים כשצד אחד צועק 'רא-סי-יה' והצד השני 'ביי-לה-רוס'. הבנו את העניינים בקרבות די מהר, פה ושם היו כמה קרבות משעממים אבל הרוב היה נחמד. הקרב מחולק ל-2 חלקים של 3 דקות כל אחד, ובהפסקה המאמנים קופצים על המתאבק, נותנים לו מים ועושים לו רוח עם המגבת. מסתבר גם שאם אתה נגיד כזה מאבד הכרה באמצע הקרב ומקפיצים לך צוות רפואי לבדוק שאתה לא מת, זה עדיין לא אומר שהפסדת. יש לך איזה דקה לחזור לחיים, ואז הקרב ממשיך מאותה נקודה. והצד השני אפילו לא מקבל נקודה על זה שהוא כמעט הרג אותך. זה לפחות מה שראינו באחד הקרבות.
בהיאבקות יש למאמנים אפשרות לערער על החלטות שיפוט, סוג של VAR כזה, רק בשביל לעשות זאת צריך לזרוק קוביה בצבע אדום או כחול למגרש. בשנים האחרונות יש מין מסורת נחמדה כזאת שבמקום קוביה, אפשר לזרוק בובות של הקמע לבוש בבגדי היאבקות באדום או כחול שזה ממש חמוד. באחד הגמרים היה רוסי שהוא אלוף העולם ואלוף אירופה וכו'. ובניגוד לקרבות האחרים שהיו יחסית צמודים, הוא פשוט פירק את המתחרה שלו והיה היחיד שראינו שניצח לפני סוף הזמן של הקרב. נקרא לזה איפון כי אני לא יודעת מה המונח המקביל בהיאבקות. רוסי אחר שניצח היה פשוט מותש וגמור, ובקושי עמד על הרגליים כדי לעשות את הקפת האליפות המסורתית. המאמן שלו עזר לו בזה.
כאן היינו אמורים לסיים את היום, אבל החלטתי שאין מצב שאני חוזרת לארץ בלי לראות את טימו בול (זה מהפרק הקודם). הוא בן 38 ובטח יפרוש בקרוב והסיכוי שלי לראות אותו בלייב בהזדמנות אחרת שואף לאפס. אז נסענו מהר מאוד לאולם של טניס השולחן לגמר הקבוצתי של גרמניה נגד שוודיה. המשחק כבר החל כשהגענו, אבל פיספסנו רק את המערכה הראשונה אז בשורה התחתונה – עשינו את זה! סוף סוף יצא לי לראות אותו בפעולה. השוודים גם היו נחמדים ולקחו לו מערכה, וזה האריך את המשחק שלו בעוד קצת. בניגוד ליום הקודם, הפעם הטריבונה הראשית הייתה מלאה, וגם חלק מהטריבונה בצד. מן הסתם כי הגענו מאוחר אז ישבנו הכי בצד, אבל זה דווקא יצא לטובה כי כשצילמתי אז היה לי קהל ברקע שזה עשה את התמונות אפילו יותר טובות.
גרמנים טובים כבר אמרנו נכון? מנצחים גם פה. אמא הלכה לחפש לה קפה, אני נשארתי ביציע לראות עוד קצת. בכל זאת גמר של שתיים מהנבחרות הטובות באירופה. לידי ישבו כמה שוודיות שבמקביל רואות באייפון משחק של שוודיה במונדיאל נשים. באיזשהו שלב העייפות הכריעה גם אותי, וחתכנו למלון. למקרה שאיבדתם ספירה – היינו ב-4 ענפים שונים ביום הזה. בחדר במלון ראינו בטלוויזיה את גרמניה מנצחת ומשלימה דאבל גם גברים גם נשים, וכמובן גם לקחו את שאר המדליות ביחידים. יה יה.
והנה הגיע היום האחרון שלנו במינסק. הייתה לנו התלבטות קשה אם ללכת לבדמינטון לטקס המדליות של מישה זילברמן, או ללכת להתעמלות לגמרים של אופיר נצר ואנדריי מדבדב, כי הזמנים ביניהם היו די קרובים. בסוף החלטנו שנוסעים לבדמינטון, ומקווים לצאת משם כמה שיותר מוקדם כדי להספיק גם וגם. אז נסענו לבדמינטון, אבל לא היו כרטיסים. זה ממש הפתיע אותנו, כי עד כה לא נתקלנו בבעיית כרטיסים, ודי כעסתי על עצמי על היהירות שחשבתי שלא תהיה לנו בעיה. היה לנו מספיק זמן לקנות קודם כרטיסים, ולא עשינו את זה, וחבל. ניסינו עוד קצת לבדוק עם המתנדבים אולי למישהו מהם יש קרוב משפחה שמוכר או משהו, אבל זה לא הלך. יצאנו משם ונסענו למינסק ארנה, לפחות נגיע בזמן להתעמלות.
לגמר של ההתעמלות קנינו במיוחד כרטיסים שקרובים למשטח של הקרקע כי ציפינו לראות שם את החבר'ה שלנו, אבל הם כאמור לא העפילו. לא נורא. קודם ראינו את הגמר של אופיר נצר בקפיצות. היא עשתה קפיצה לא רעה, אבל לא ברמה מספיק גבוהה להתמודד על מדליה. אמא ניסתה לעזור כשצעקה 'תפלי' לזאת שאחריה והיא באמת נפלה, אבל זה לא באמת עזר. אופיר סיימה במקום החמישי המכובד. אחר כך עלה מדבדב, גם הוא בגמר קפיצות. הוא מתחיל בקפיצה ראשונה מצויינת, וכמה ילדים קטנים מסתכלים עליי ומנסים להבין מה זה לעזאזל 'יאללה' ו'קדימה'. אבל בקפיצה השניה הנחיתה לא מושלמת, והוא מסיים "רק" במקום הרביעי מחוץ לפודיום. לידינו ביציע הייתה משפחה נחמדה שכל פעם שמישהו זכה במדליה, הם זרקו לו מהיציע צלחת כזאת של האליפות שהוא יחתום עליה. זאת הייתה הרבה אופרציה כי האבא היה צריך להסתובב ביציע וממש להתכופף מעל המעקה למטה כדי לעשות זאת, אבל הוא אירגן לעצמו מזכרת נחמדה מאוד מהאליפות.
נפרדנו באופן סופי ממינסק ארנה, ונסענו ל-FAN ZONE הראשי לשבת לנוח ולהתאוורר קצת מכל האולמות. עד עכשיו בעיקר צעדנו בתוכו כדי להגיע לצד השני, הפעם גם הסתובבנו. הוא היה הרבה יותר גדול מהאחרים, וגם הבמה הייתה יותר גדולה עם יותר הופעות לאורך כל הימים. מלבד דוכני האוכל הרגילים, היה שם גם כל מיני דוכני מזון מרחבי העולם, דוכני מכירות של כל מיני, הפעלות לילדים, משחקי רחוב. לידו היה גם אגם נחמד עם מסלולי הליכה ושייט בסירות ברבורים. הזמנו לנו קצת צ'יפס ועוד משהו שנראה טעים, וסתם ישבנו שם בצל ושמענו מוזיקה. כל מיני מקומיים ניסו לדבר איתנו ברוסית ללא הצלחה. שולחן לידינו ישבו כמה ויקינגים ענקיים מנורבגיה ופינלנד, אחד מהם בדיוק זכה במדליה בהיאבקות והם באו לחגוג עם הרבה מאוד בירה. אז ישבנו, נהנו וחזרנו למלון. זמן להיפרד ממינסק. טיסת הבוקר חזרה לארץ מתעכבת קצת, אבל אנחנו נוחתים בשעה המקורית ואפילו מספיקות לרכבת הביתה.
אז בואו ננסה לסכם. ב-6 וקצת ימים במינסק היינו ב-5 אולמות וראינו 13 ארועי ספורט, כולל 3 שפעם ראשונה יצא לי לראות בלייב. הלכתי 66,000 צעדים ועליתי הרבה יותר מדי מדרגות. היינו בין 10 ל-12 שעות ביום בתוך אולם, וראינו 6 וחצי ישראלים ומדליה אחת. פעמיים ביום ניסיתי ללא הצלחה להסביר משהו ברוסית, אמא למדה להגיד 'ספסיבה' וקיבלה קלוזאפ אחד בשידור ישיר בטלוויזיה. אמא גם נהנתה מאוד והבינה עכשיו למה אני עושה את זה. להיות באליפות כזאת זה יותר מלהגיע למשחקים – זה לראות את כל האירגון מסביב, כל מה שלא מראים לנו בטלוויזיה. זה הקהל שצועק, הספורטאים שמתחממים מאחורי הקלעים, איך הם ממתינים בקוצר רוח לעלות כבר למשטח, ופשוט לקבל את כל האווירה בבום אחד גדול.
