כן, מסתבר שזה חוקי, אם זה חלק ממשחק לקרוס. לא שמעתם מעולם על הענף הזה? אז גם בטח לא ידעתם שאליפות העולם שלו נערכה כאן בארץ בנתניה. אז נתחיל מההתחלה. לקרוס זה ספורט שמשלב כין כדורגל ובייסבול, רק עם המון אתלטיות וזריזות רגליים. המסירות והזריקות לשער הן רק דרך רשת קטנה שמחוברת לקצה של המקל, והשער גם הוא קטן יחסית. אחרי כל שער ובתחילת כל רבע יש מין פייס אוף, כמו ג'אמפ בכדורסל, רק עם כדור על הקרקע ואנשים עם מקל שמנסים לתפוס אותו לפני שהיריב יעשה את זה. יש עוד כל מיני חוקים, כמו שחקני הגנה שנשארים רק בחצי שלהם במגרש והעובדה שמותר להכות עם המקל בהגנה (סוג של הרתעת היריב אם הבנתי נכון), וענייני עבירות שאפילו לא ניסיתי להבין.
באליפות העולם בלקרוס יש 46 נבחרות משתתפות, יענו כל מי שיש לה נבחרת ומספיק מקלות מוזמנת להשתתף. ואתם חשבתם שבכדורגל מנפחים… אגב, כל מי שצריכה עוד שחקנים – לוקחת כמה אמריקאים. הם סבבה עם זה. אפילו בנבחרת הסינית היו כמה ג'ון ומייקל שהתמסרו עם סטיב. לגיטימי. עוד משהו שלא הצלחתי להבין – שיטת האליפות. יש איזה 8 בתים, אבל כל בית יש או 3 או 4 או אפילו 6 נבחרות, ומכל בית מעפילים לשלב נוקאאוט אחר, אפילו עד לחצי הגמר. הבית של ה-6 נבחרות פשוט לקחו את כל אלו שסיימו במקומות 1-6 באליפות הקודמת ושמו בבית אחד… שיהיה.
לקרוס ענף שסה"כ מצטלם יפה, יש קפיצות וריצות ושינויים כיוון, יש אנשים שמרביצים אחד לשני עם מקלות וחגיגות שמחה כמו בכל ענף. הבעיה העיקרית היא הקסדות, כי אתה לא באמת רואה את הפנים של השחקנים. אז קצת קשה לזהות מי צילמת, אבל בשביל זה יש מספרים. עוד בעיה של לקרוס, היא שהמשחק ארוך ברמות הזויות. על הנייר משחקים 4 רבעים, 20 דקות כל אחד. בתכלס המשחק פשוט עוצר ליותר מידי זמן, בלי שיש לך מושג על מה ולמה, וכל המשחק יכול להגיע גם ל-3 שעות. נתון ממש לא חשוב – מידי יום באליפות איבדו כ-300 כדורי לקרוס. אנחנו לא יודעים איך. את המידע סיפק אחד ממביאי הכדורים אחרי ששאלנו אותו אם אפשר אחד למזכרת.
אז כמו שכבר אמרנו, אליפות העולם כאן בנתניה. וי הי, הולכים לצלם. אגב, אם אפילו אמא לא רצתה לבוא הפעם, זה מסביר לכם כמה הענף הזה לא מעניין אנשים בארץ… לפני האליפות קיבלנו איזה מיליון מיילים מהאחראי מדיה, שחפר על כל מיני דברים ונתן אינפורמציה שבהמשך תתברר כלא נכונה. חשבנו באים האמריקאים, יהיה סדר, יהיה רמה אחרת, בתכלס היה בלאגן אטומי ואירגון על הפנים (הכוונה פה רק מבחינת המדיה, האליפות עצמה הייתה סבבה ונגיע לזה בהמשך).
התחלנו ממשחק הפתיחה של האליפות, באיצטדיון הכדורגל בנתניה. ישראל המארחת נגד ג'מייקה. שעה טובה, אירגון טוב של החניה והמסביב, רק חבל שלקחו מחיר יקר מאוד ליום משחקים (ראיתי מחיר של 217 ש"ח ליום, מניחה שהיו הנחות לשחקנים פה בליגה ועוד עניינים). לחניה נכנסתי בלי בעיות, בתכלס יכולתי לחנות גם בחוץ לא היה חסר מקום, אבל למצוא את התג עיתונאי היה סיפור. אמרו שיש תג מיוחד לנתניה, ותג לוינגייט, וששניהם יחכו לנו בנתניה. זה לא קרה, משהו על מדפסת שהפסיקה לעבוד. אחרי טירטור בין שתי הקופות, הגיע אותו אחראי שחפר במייל, נתן ווסט צהוב זוהר וכרטיס למשחק. אמריקאי חביב ניסה לקבל הסברים איך הוא נכנס לדשא, כמובן שהמארגנים לא ידעו, אז אמרתי לו שיבוא אחריי וקיוויתי שנכנסים מאותו מקום שנכנסים לכדורגל. זה עבד. נכנסנו משם, אחרי שהמאבטחים כמובן שאלו איפה התג עיתונאי שלנו ולך תסביר להם שהמדפסת לא עבדה…
ביציע היו מעט מאוד צופים, כמה עשרות ישראלים ועוד נציגויות של אוהדים מחו"ל – אוסטרלים, פולנים, גרמנים. מי שכן מילאו את היציעים הן המשלחות המשתתפות לקראת טקס הפתיחה. בואו נמשיך למשחק. איתי על הדשא לא מעט צלמים קבועים מהמדיות הגדולות, וגם כמה מחו"ל. אני כרגיל מעדיפה להסתובב ולחפש דברים מעניינים, ובעיקר צל כי היה חם מאוד. למרות שביקשנו מים או שלפחות יהיה איזה חדר לעיתונאים, זה לא קרה. מזל שאני כבר מכירה את התמי 4 של האיצטדיון מפעמים קודמות שנפגשנו… ישראל פותחת טוב, ומנצחת את ג'מייקה בלי קושי. זוכרים שאמרנו שהמשחק יכול להיות 3 שעות? אז בלו"ז הקצו למשחק שעה וחצי לפני שעוברים לארגן את טקס הפתיחה. זה כמובן לא קרה, והטקס התעכב. הטקס עצמו היה נחמד, קצת רקדניות עם דגלים, הצגת משלחות, הרבה נאומים. נגמר, עוברים למשחק הבא, ארה"ב נגד נבחרת צ'ירוקי. סוג של דרבי, הצ'ירוקי הם אינדיאנים מארה"ב. לא נשארתי למשחק כי לא היה לי כח והיה חם.
שאר המשחקים, פרט לגמר, התקיימו בוינגייט. ופה מתחילה הפארסה האמיתית. אני לא אפרט פה על כל הבלאגן שהיה, אבל זה בהחלט פעם ראשונה שאני באה לארוע לצלם ולא נהנית ממנו. היו בעיות בחניה, שאשכרה ביקשו 100 ש"ח כדי לצאת מוינגייט ולחנות בחוץ (רק לעיתונאים כן?). זה המשיך בטירטור נוסף למציאת תג העיתונאי, שהיה בסוף בחדר כביסה של האליפות (!), ונגמר בעובדה שלא יכולת לקנות אפילו מים בלי לקנות צמיד קודם, שרק דרכו היה ניתן לשלם. זהו, קיטרנו, בואו נלך לחלקים הטובים.
וינגייט לבש חג, ולצד המגרשים היו גם כל מיני הפעלות כמו לנסות להבקיע שער עם מקל לקרוס, דוכנים של מכירת ציוד, אוכל ועוד. בכל המגרשים היו יציעים מוצלים, והיה שילוט ברור. באתר של ההתאחדות המקומית העלו בכל יום פרסומת עם שעת המשחק של ישראל והזמנה לבוא לעודד, סידרו חניה חינם לכל מי שהגיע (חוץ מכאמור עיתונאים), וגם הכינו סרטון תדמית משעשע שמזמין אנשים לאליפות. ככה עושים חגיגה. הצופים אומנם לא הגיעו בהמוניהם, הגיעו בעיקר למשחקים של ישראל, אבל עדיין היה נחמד ביותר.
אני תיכננתי לעשות סיבוב בין המגרשים, לצלם קצת מכל משחק. אבל המגרשים היו רחוקים אחד מהשני, וממש לא נגישים להסתובבות עם טרולי הציוד שלי, כי השבילים והכניסות היו פשוט חול. באיזשהו שלב פשוט חזרתי לאוטו, זרקתי את התיק והלכתי רק עם המצלמה על הכתף. זה עדיין לא היה קל כי היה ממש חם והציוד כבד. בסופו של דבר הצלחתי לתפוס כמה משחקים, אבל לא את המשחק של ישראל שהיה במגרש הכי מרוחק ואחרי רבע שעה של הליכה לכיוונו פשוט התייאשתי ועשיתי פרסה. כן תפסתי את המשחק של מקומות 39-40, שזה היה די משעשע שמשחקים על המקום הזה, אבל ראיתי את הבדלי הרמות ולמה הנבחרות נמצאות במקום הזה.
הגמר נערך ביום שבת ב-10 בבוקר, שוב בנתניה. שעה טובה לכל הדעות, אפשר להביא משפחות בסבבה. תיכננתי לסוע, אבל לא רציתי שוב לריב עם מאבטחים, אז ויתרתי. ניסיתי לראות קצת בטלויזיה, אבל המשחק היה משעמם. ארה"ב שומרת על התואר אחרי ניצחון בגמר על קנדה, ישראל שומרת על המקום ה-7.
