אליפות אירופה באקרובטיקה נערכה בשבוע שעבר בחולון. אקרובטיקה למי שלא מכיר זה אחד מענפי ההתעמלות, ענף קבוצתי עם 2-4 מתעמלים בכל צוות, שמראים יכולות גבוהות של גמישות, סלטות באוויר ועמידה על ראשים ורגליים של אנשים אחרים. לרוב הצוותים מורכבים מאחד קטן ואחד או יותר גדולים, כי אנשים קטנים עפים יותר טוב באוויר ויותר קל להחזיק אותם על הראש. הגיוני.
אמא ממש אוהבת אקרובטיקה, אז קנינו כרטיסים לאליפות. שבועיים לפני שהאליפות יצאה לדרך הציעו לי לבוא ולהיות חלק מצוות הצילום, וישר אמרתי כן. אבל זה לא היה צילום רגיל הפעם של התרגילים, אלא צילום של לואיג'י הקמע. מה שזה אומר – לרדוף אחרי קוף זריז במיוחד ברחבי האולם. מה עוד זה אומר – שבוע שלם של נסיעות מהקריות לחולון. לא נורא, יש כביש 6. ספווילר – קל זה לא הולך להיות. פעם יצא לי לרדוף אחרי הנמר של הפועל חולון במשחק כדורסל, אבל זה היה משהו אחר לגמרי.
האליפות כאמור נערכה בחולון, בהיכל הטוטו שמשמש כבר כמה שנים טובות כבית של ההתעמלות לאירועים מהסוג הזה. הגעתי ביום הראשון והצטיידתי כרגיל בקרדיטציה, ווסט כחול, וקוף. מסתבר שלואיג'י עצמו יתחיל להופיע רק יום אחרי, ובנתיים יש לי את לואיג'י הקטן שצריך להסתובב איתו ולצלם אותו עם הקהל והמתעמלים שביציע. לא מעט אוהדים של בלגיה ושל פורטוגל הגיעו, נציגות יפה גם לגרמניה, בריטניה ועוד מדינות מבריה"מ. בגלל שהיציעים חשוכים באליפות, הפיתרון הכי טוב היה לצלם את האנשים עם פלאש על המצלמה. אז יצאתי החוצה לאוטו להביא את הפלאש שהשארתי שם לפני שנכנסתי, כי חשבתי שהוא מיותר וסתם יכביד על הגב. ואחרי שהבאתי אותו וחיברתי למצלמה, נזכרתי גם שאסור באליפויות מהסוג הזה לצלם עם פלאש ביציע.
אני לא הכרתי את לואיג'י לפני האליפות, אבל הרבה מאוד אנשים ביציע כן הכירו אותו (בעיקר המתעמלים והאוהדים מחו"ל) ורצו להצטלם איתו. אז הוא עבר כמה ידיים, עד שהחזרתי אותו לבעליו. על הדרך גם סיפרו לי שיצא לי טוב כי הלואיג'י השני, זה שנמצא על הספה שבה המתעמלים רואים את הציונים שלהם ומצטלמים איתו רגע אחרי שסיימו להופיע, ממש מסריח. אז מה דעתכם על לזרוק אותו לכביסה?
לפני שסיימתי את היום פגשתי את בארי, האיש שהולך להיכנס לנעליו של לואיג'י האמיתי. האיגוד האירופי לא חסך והביא לארץ שני אמריקאים מוכשרים במיוחד שאחראים על לואיג'י, בארי כאמור וסקוט אותו אפגוש בהמשך. עשינו שיחת הכנה למה הם מצפים שאעשה ומה הוא הולך לעשות במהלך האליפות. כששאלתי אותו אם זאת העבודה שלו, הוא סיפר שהוא היה בעבר הקמע של השיקגו בולס ב-NBA ושהיום הוא בעיקר מטייל. אני ישר התלהבתי כי בני השור, הקמע של השיקגו, הוא אחד הקמעות הכי מפורסמים בעולם וגם בארץ מכירים אותו, והיוטיוב מלא סרטונים שלו. בארי היה די מופתע שבארץ מכירים אותו, אחרי שגם יום קודם סתם מישהו שהוא פגש בפאב התלהב לפגוש אותו.
אז את היומיים הבאים העברתי בלרדוף אחרי הקוף. וזה היה הרבה יותר קשה משחשבתי. כי א', הוא רץ מהר, וב', לא מעניין אותו מדרגות. אין לו שום בעיה לקפוץ בין היציעים, בין השורות והוא גם קפץ מהשולחן של השופטים ישר ליציע מאחוריו. הקופיף עשה כל מיני שטויות עם הצופים, זרק עליהם דברים, נתן להם לסרק לו את הפרווה, ורקד לא מעט. כשסיים עם הקהל, ירד למטה להציק למתעמלים. הוא ישב איתם בספה של הציונים, הביא להם מים ושטויות, והכי אהב לקפוץ עליהם שיחזיקו אותו. הם אקרובטים, הם הסתדרו. הוא גם מאוד אוהב לעשות כאילו הוא נופל. גם בשלב הפודיום והענקת המדליות הוא דאג להופיע ולהיות חלק בלתי נפרד מהתמונה המסורתית של הזוכים. לפעמים הוא גם עלה על המשטח של התרגילים לקצת הופעות אקרובטיות, לפעמים עם מתעמלת ולפעמים עם לואיג'י הקטן. לפעמים עם סתם אנשים שהוא גרר מהקהל. והייתה גם את הפעם ההיא שהוא גנב לנויה הצלמת של האיגוד הישראלי את המצלמה.
באחת הפעמים שעליתי איתו ליציע, עשיתי תנועה לא טובה עם הרגל ומתחתי שריר. כן, אנשים עושים סלטות באוויר ושפגטים, ואני נפצעת. הלכתי לאזור הטיפולים של המתעמלים, שם פיזיוטרפיסטית נחמדה עשתה לי טיפול קצר ברגל ששיחרר קצת וחזרתי לעבוד. כמה גרמניות באולם חימום ליד צחקו עליי. לא לדאוג, שבוע וחצי מאז הפציעה עם קצת דיקור וקצת פיזיוטרפיה והרגל חזרה להיות בסדר.
הצילום של הקוף לא היה כל הזמן. הימים באליפות היו ארוכים, 6-8 שעות ביום, והוא היה יוצא לסיבובים קצרים של עד רבע שעה כל שעה – שעתיים. זה אפשר לי זמן חופשי לראות ולצלם את האליפות עצמה, וגם לעבוד על התמונות והוידאו שלו. לעיתונאים ולצלמים הייתה טריבונה מסודרת עם שולחנות, חיבורי חשמל ואינטרנט וגישה נוחה להגיע לשם. בשורות מאחורינו היה היציע של המוזמנים והאנשים החשובים. כמה חבר'ה צעירים עם צמידים נכנסו ליציע הזה, ולאחרון מבינהם לא היה צמיד. הוא הסביר לסדרנית שם שהוא לא קיבל, והחבר'ה שלו צעקו לה 'עזבי אותו הוא אלוף עולם'. באופן טבעי חשבתי שהם צוחקים, אבל מסתבר שהוא באמת אלוף העולם כחלק מרביעיית הבנים שייצגה את ישראל וזכתה בזהב ב-2018. גיליתי את זה אחר כך כשהאיגוד עשה עבורם טקס וחילק להם פרחים לרגל הפרישה.
בזמני הפנוי גם ראיתי כמה תרגילים ממש יפים בלי באמת להבין אם הם ברמה או לא. אנשים עפו באוויר ובנות עשו שפגט כשתוך כדי תלויות להן בנות אחרות על הרגליים. נראה ממש ממש כואב. גם ראו על המתעמלים שכואב להם (בעיקר הבנים), את הרעידות בגוף כשהם מנסים להחזיק חזק את הבסיס של הפרמידה. החלק המגניב באליפות זה שהמתעמלים עושים פרמידה מרשימה במיוחד, ואחרי שהם מתייצבים בה ואתה כבר מסתכל עליהם ברמה של וואו מטורף, אז הם גם עוזבים ידיים ועושים כזה לשופטים 'תראו בלי ידיים בלי רגליים אני מחזיק אותו באוויר'. הכי מרשים היו התרגילים של הרביעיות בנים שעשו דברים מטורפים.
היו גם קצת נפילות, בעיקר בימים של המוקדמות. הנבחרת הישראלית הייתה לא רעה, בעיקר בגילאי הנוער שם היה לנו הרבה מדליות. בבוגרים היתה לנו פחות נציגות. בטקסי המדליות היה קטע מוזר כזה שההמנונים של המנצחים נוגנו רק חצי דקה. אבל תסמכו על הישראלים שהם ימשיכו לשיר את התקווה גם אחרי שעצרו את המוזיקה. בהמשך גם שאר המדינות למדו לעשות את זה והמשיכו לשיר לבד.
ביום שבת אמא הצטרפה אליי לאליפות. אחרי כמה ימים של לא יותר מדי קהל ביציעים, הפעם היה די מלא וגם בקושי הצלחנו למצוא חניה בחוץ. החלטתי שביומיים שנשארו אני כבר לא רודפת אחרי הקוף ביציע ונשארת לצלם מלמטה. זה היה עדיף, יצאו תמונות יותר טובות עם העדשה של הטלה וגם וידאו יותר טוב. בשעות הצהריים ראיתי את לואיג'י יוצא ליציע עם קערה של פופקורן, והיה לי די ברור שהוא הולך להעיף אותה על הקהל. אבל הוא לא עשה את זה. שלחתי לאמא הודעה שיש לה מזל כי בדרך כלל הוא מעיף פופקורן, ולא עברו 10 דקות וזה בדיוק מה שהוא עשה. ואיכשהו, ולגמרי לא באשמתי, הוא העיף אותו ישירות על אמא שלי. היא נקרעה מצחוק, אבל גם הייתה מלאה מלח אחר כך.
והנה הגענו לסוף של האליפות. אנשים שעבדו יחד איתי ואנשים שהיו שם אפילו שבועיים רק חיכו לטקס הפודיום האחרון שישחרר את כולם חזרה לחיים. לואיג'י דואג לסיים את האליפות כמו שצריך וריסס את הזוכים בספריי חוטים. עליתי למעלה להיפרד מבארי וסקוט, עשינו חיבוק קבוצתי והביתה. סה"כ אליפות נחמדה מאוד, מאורגנת טוב, ומודל צילומים משעשע במיוחד.
ועוד קצת תמונות מהאליפות עצמה:
