יקר? כן, מאוד. אפשר לראות בטלוויזיה? כן, בהחלט. סתם הופעה שמושכת רק אנשים מהקהילה? יש מצב. ועם כל הסיבות לא לסוע לראות את האירוויזיון בלייב כאן בארץ, עדיין החלטתי שאני רוצה להיות שם. בהתחלה כשראינו את מחירי הכרטיסים חשבנו לוותר. בהמשך כשפירסמו שיש כרטיסים במחירים נוחים לחזרות גם חיפשנו, ועדיין המחירים היו גבוהים מדי עבורינו. שבוע לפני מצאנו במקרה פרסום בעיתון על כרטיסים לחברי הסתדרות המורים, ואמרנו שיאללה – 300 ש"ח זה מחיר סביר לחזרה גנרלית לגמר. הולכים.
זה אומנם עדיין היה קצת יקר, אבל זה היה שווה את זה. בטח כשאמא התעקשה לשלם 🙂 אין מה להשוות את החוויה של לראות בבית (כמו שראינו את השידור הישיר מהגמר), לבין לשבת ביציע. העוצמה של המוזיקה פשוט סוחפת אותך לקום ולרקוד, ואפילו השירים הגרועים נשמעו קצת פחות גרועים בהופעה. גם לראות איך הכל מתבצע מאחורי הקלעים, איך מעמידים את כל התפאורות תוך דקה והעבודה של הצלמים זה משהו מעניין שמוסיף לחוויה.
הבעיה בהזמנה מהסתדרות המורים זה שאתה לא רואה את המקומות שאתה מזמין, ומקבל כרטיס בהפתעה (וגם זה אחרי שחפרנו להם שישלחו לנו אותם במייל שלא נצטרך לאסוף מהקופה). קיבלנו כרטיס לשורה לפני אחרונה ביציע, לדעתי ישבנו בין 100-200 מטרים מהבמה. חששתי שבגלל המרחק אנחנו לא הולכים לראות כלום מההופעות, אבל זה לא היה כזה נורא. ראינו באופן כללי מה קורה למטה (ממש למטה…), היו מסכים ששידרו לנו כמו בשידור טלוויזיה, והמוזיקה הנהדרת כאמור פיצתה על הכל. חוויה כבר אמרתי?
קבוצת פייסבוק חצי רישמית של האירוע עידכנה את כל מי שבא על הנהלים, איפה חונים, מתי לבוא וכו'. אמרו שיהיה תורים ארוכים מאוד, ושכל מי שמאחר אפילו בכמה דקות לסגירת דלתות לא נכנס. אז כמו פולניה טובה, יצאנו מוקדם מהמלון בת"א, ואחרי קצת סיבוב כי נכנסנו בכביש שידענו מראש שהוא סגור (כל הכבוד לי), הגענו שעתיים וחצי לפני למתחם האקספו בת"א. לא הייתה שום בעיה של חניה, מה גם שהחניה הייתה מול אולם הכדורסל דרייב אין שאני מכירה כבר היטב מהספורט. לא היה שום תור לקופה, לא היה שום תור לבידוק וגם לא לבידוק שאחריו. כן היה תור בדוכן מזכרות. בניתי על חולצה למזכרת, אבל ב-120 שקל ויתרתי על התענוג. הסתפקנו בסיכות לב חמודות, לי כמובן פולין והחצי השני לקח גרמניה. הוא לא גרמני, הוא סתם אוהב את המדינה. עם כל קניה מקבלים תיק ניילון כזה כתום נחמד עם מניפה בתוכו. שיהיה.
חוץ ממזכרות היו הרבה דוכני אוכל, לא במחירים מפוצצים כמו שהזהירו מראש. נגיד המבורגר או פלאפל בכ-10% יותר יקר ממה שמוצאים אותם באותה רשת ביום יום, ובקבוקי שתיה קטנים ב-9-10 ש"ח שזה גם מחיר נורמלי בת"א. היו גם כמה דוכני הפעלה כמו להצטלם עם שלט קרטון של נטע ובמה לשיר קריוקי וכאלה. אבל האטרקציה הכי טובה – התיירים הזרים. אומנם בתקשורת אמרו שלא הגיעו לארץ יותר מדי, אבל בכל זאת זכינו לראות מכל מיני מדינות אנשים שמחים במיוחד ופטריוטים במיוחד. בעיקר האוסטרלים. אוסטרלים הם תמיד שמחים.
שעה וחצי לתחילת הגמר פותחים את השערים ומתחילים להכניס אנשים. שילוט מאוד מסודר מפזר את האנשים להרבה מאוד כניסות, שבסופו של דבר מגיעות לאותו מסדרון. במסדרון כמובן מוכרים לך עוד אוכל ושתיה, ומחלקים גם צמידים מגניבים שבהמשך הערב יאירו בצבעים שונים בהתאם למדינה שמופיעה. שוב מתחלקים לכניסות שונות בהתאם לכרטיסים, ועוד בידוק שהפעם לא מכניסים כלום ושום דבר לאולם עצמו. באינטרנט דיברו הרבה על זה שאסור להכניס כלום בערך חוץ מפלאפונים, וזה הרס לי את התכניות לבוא עם המצלמה. לא שמהמרחק שישבנו הייתי תופסת משהו, אבל עדיין היה מבאס. ואז הגיע שלב הטיפוס. שורה אחרונה כן? הרבה מאוד מדרגות, תוך כדי עוברים כל מיני סדרנים נחמדים שמכווינים אנשים למקומות.
מצאנו את המקומות שלנו די בקלות, באמת היה מסודר ומאוד נח. היו פה ושם כמה מקומות ריקים לידינו. היה לנו די הרבה זמן להעביר, ניסינו לעשות קצת תמונות מרחוק, ובעיקר חיכינו. לפני החזרה עצמה שידרו לנו איזה שיר שרצו שנשיר איתו לטובת איזה סרט (שממש במקרה בעוד כמה שנים אני אראה את הסרט הזה בנטפליקס), עלתה לבמה מפיקה שהסבירה כל מיני נהלים וכאלה, והדגישו יותר מדי פעמים שאסור לצלם ולהקליט. זה גם היה רשום על המסכים, אבל כן, באמת מישהו יקשיב להם ולא יצלם. כולם עשו סלפי.
אז אחרי כמה שעות טובות של המתנה, החזרה התחילה. זה היה בדיוק כמו שידור רגיל, כולל כל הריקודים והמסביב והמעברים לחדר שבו המתינו המשלחות עם הקטעי קישור של המנחים ואיזה שטות של ליאור סושרד. בלי עצירות. קובי מרימי נתן הופעה מצויינת, הרבה יותר טוב ממה שהיה לו בגמר, וגם בלי הקטע של הבכי. הגיע לו מיקום יותר גבוה ממה שהוא סיים בסוף לדעתי. היה קטע מוזר שאחרי שנגמרו השירים, אנשים קמו והלכו. אולי חשבו שנגמר, אבל המשיכו את ההופעה כי זה כאמור בדיוק כמו הגמר, והיו עוד כמה שירים. ואז הגיע שלב הניקוד. גם את זה הם עשו בלייב, אבל בלי תוצאות באמת וחילקו ניקוד רנדומלי למשלחות. אז באמת היה הזמן לקפל ולחזור למלון, לא לפני שעצרנו במקס ברנר לארוחת קלוריות וסוכר. היה שווה את הכסף.
