אליפות אירופה בגלישת גלים לנוער נערכה השנה במכמורת. היה שבוע של שיוטים, ולי היתה שבת פנויה שהחלטתי לנצל כדי לסוע לראות. הפעם גררתי את אחות שלי, אחרי ששיחדתי אותה בארוחת צהריים בקניון אם הדרך. הוייז מביא אותך עד לכניסה לקמפוס הימי של רופין, אבל אי אפשר להיכנס פנימה עם האוטו אז חונים בחניון אפר ליד. אחרי שניסינו להתחכם וללכת לכיוון הים, הבנו שיש רק כניסה אחת למתחם וחזרנו לשער של המכוניות, שם כיוונו אותנו לאזור של האליפות. הליכה די ארוכה, וחם וזה, מדי פעם רואים איזה שלט והמון המון חניות פנויות שלא ברור למה לא נתנו לנו להיכנס אליהן, ובסופו של דבר מגיעים למה שהיה יציע הצפיה – גבעה שהשקיפה על הים והשיוטים. שם היו כמה עשרות צופים, החכמים שביניהם עם משקפות.
היה לי ברור שמשם אני לא אצליח לצלם כלום. זה אולי נוף טוב לצפות, אבל לא באמת לראות ובטח לא בטווח צילום, מה גם שהיתה גדר. האידיאל בתחרויות שייט, או כל דבר שמתקיים בים, זה לצלם מהים. אבל לא הכרתי אף אחד אז לא ידעתי איך בדיוק נעשה את זה, אבל אמרנו ננסה ונראה. ירדנו למטה למזח של הסירות, אמרנו נחפש נשאל אולי נמצא מישהו שיתן לנו טרמפ לים. חיפשנו את האחראים ולא מצאנו, ניסינו לדבר עם ספרדי שבדיוק היה על סירה שהיה חלק מהאליפות והוא גם לא היה יכול לעזור. אז התקדמנו רגלית לשובר גלים, הכי קרוב שיכולנו להגיע לשיוט. זה היה יותר קרוב ובזווית יותר טובה מהגבעה של הצופים, אבל עדיין לא מספיק טוב לצילום. עשיתי כמה תמונות של המשט, לידי היה עוד צלם שניסה גם, אבל די מהר ויתרנו ואמרנו שזה כנראה לא ילך. אז התחלנו לחזור לכיוון החוף.
לא היה לנו כח ללכת ברגל לאוטו, אז חיפשנו טרמפ ומישהי נחמדה אמרה לנו לבוא איתה. כשהגענו לאוטו התחלנו לדבר קצת, שאלה אותנו למה אנחנו פה, אמרתי לה שאני צלמת של וואלה והיא אמרה שהיא סמנכ"לית איגוד השייט. אוקי, זה מעניין, אולי אפילו שימושי. שאלה למה לא ביקשנו סירה, אמרתי לה שלא ידענו מתי נגיע ולא תיאמנו ולא ידענו אם אפשר בכלל, אז היא פשוט עשתה טלפון ו-5 דקות אחר כך אנחנו שוב בחוף, מחכות לסירה של האליפות. אחות שלי בהתחלה עוד חשבה להישאר על החוף לחכות לי, אבל די מהר שינתה את ההחלטה שלה וככה יצאנו לנו לתוך אליפות אירופה בגלישה. איזה כיף. עם הרוח והגלים וכמובן זווית הצילום הכי טובה שיכולתי לבקש.
אנחנו מצטרפים לאליפות לקראת סיום של אחד משיוטי הבנים. בכל יום היו 6 שיוטים (תלוי כמובן בתנאי רוח וכאלה), 3 בכל סשן גלישה. כלומר מסיימים שיוט, נחים קצת במים, ויוצאים שוב לדרך. יחד איתנו על הסירה עוד שני צלמים ואנשים מהאיגוד שמפקחים על האליפות. מישהו מהאיגוד דואג להסביר לנו על מבנה האליפות, מה מצב ההישראלים, במי כדאי להתמקד בצילום כי הוא כנראה יזכה, וכו'. חומר רקע שיהיה לנו שנעביר למערכת. אנחנו גם זוכים לשמוע כל מיני ניתוחים מקצועיים על גלישה ורוחב וטרפזים ודברים שקצת מעבר להבנה שלנו. לא נורא, החכמנו.
הצילום על הסירה הוא קצת לא יציב, בגלל הגלים והתזוזה שלה. אבל סה"כ שייט הוא אחד הענפים הנוחים לצילום: ההתקדמות של הספורטאים לא מהירה במיוחד, יש הרבה זמן לפקס, והמרחק מרקע כלשהו הוא גדול אז אוטומטית יש מריחה יפה מאחורה. לפעמים השמש קצת מציקה ושורפת את הרקע, זה די תלוי בזווית. רוב הצילומים פחות או יותר נראים אותו דבר, בעיקר כשמתמקדים בגולש אחד. אבל אפשר לגוון עם רקעים שונים, זויות רחבות של כמה גולשים ביחד וכו'.
בהתחלה לקחו אותנו לקו הסיום של השיוט של הבנים, לראות כמה ישראלים חוצים ראשונים, ואנחנו קרובים אליהם מספיק לצעוק להם 'חייכו' והם דואגים לפוזות למצלמה. אחר כך לקחו אותנו להכנה לזינוק של הבנות, שם מיקדו אותנו בשייטת המקומית מיקה כפרי שבהמשך גם זכתה באליפות. גם היא דאגה לחייך יפה למצלמה. ככה המשכנו עוד איזה שעה להסתובב, כשהמארגנים פשוט שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לצלם דברים מסויימים, לשנות זויות וכאלה. חזרנו לחוף, התקפלנו ושוב קיבלנו טרמפ חזרה לחניה, הפעם על קלאב קאר. האליפות הסתיימה כמה ימים אחרי עם שלל מדליות לישראל.