כבר ב-2019 אחרי שנסעתי עם אמא שלי למשחקים האירופאיים במינסק, החלטנו שניסע שוב גם למשחקים של 2023 בפולין. אבל המשחקים פוצלו לכמה ערים שלא בדיוק היו קרובות אחת לשניה וגם התאריכים לא הכי הסתדרו, אז במקום זה נסענו למשחקים האירופאיים הפראלימפיים. זאת פעם ראשונה שהמשחקים האלו נערכו, ו-10 אליפויות אירופה שונות התקבצו להן לשבועיים ברוטרדם. הפעם גם דאגתי להירשם מראש כצלמת, ואחותי הקטנה מיה גם הגיעה איתנו. מיה לא משוגעת כמונו, ובאה בעיקר בשביל לטייל וגם עשתה גיחה לבלגיה, אבל היא גם אוהבת ספורט ואני מצליחה לא מעט לגרור אותה לארועים שונים שנערכים בארץ.
למרות שהוצאתי קרדיטציה, לא באתי במטרה לעבוד, באתי במטרה להנות, לצלם ולטייל יחד עם אמא ואחות שלי. לא היה איזה בוס על הראש שאומר תלכי לשם ותצלמי כאן, אבל כן שלחתי תמונות להתאחדות לספורט נכים ולוועד הפראלימפי, מרצון שלי ושילוב של קשרי חברות עם נציגי המדיה שלהם ובמטרה לעזור לחשיפה של הארוע ושל המדליות שיגיעו.
רוב האליפויות נערכו במתחם 'האוי' – מרכז כנסים וארועים ענקי שדומה למרכז הירידים בת"א, רק שפה הכל היה פנימי. כל האולמות האלו היו מחוברים במסדרון אחד ארוך, והיה מאוד נח לעבור בין הארועים ככה. נגמר המשחק פה, יוצאים החוצה הולכים 4 מטרים והופ ארוע אחר. ולחשוב שבמינסק התלהבנו שכל מה שהיינו צריכים כדי לעבור מאולם לאולם זה 2-3 תחנות באוטובוס… מהכניסה למתחם ועד לאולמות עצמם היו מסלולים בצבעים שונים שצוירו על הריצפה כשכל צבע לקח אותך לאולם אחר כדי שתוכל להתמצא בקלות.
בכניסה הייתה סוג של מבואה לקבלת פנים, שם גם בדקו את הכרטיסים וגם היה מרכז הקרדיטציות ממנה קיבלתי את תג העיתונאי שלי. לא קיבלנו מתנות הפעם אבל נסלח להם. מעבר לתוך המבואה הבאה הביא אותנו לחלל גדול שבו היו הקפיטריה, אזורי ישיבה, מדרגות נעות למדיה סנטר (שהיה בקומה השניה) וכל ההפעלות השונות שעשו לקהל. ופה אני חייבת לציין – שזה היה הפעלות נהדרות ובדיוק מה שצריך בארוע כזה. בתחנה אחת היה משחקי מחשב לצד קיר פעיל כזה עם כל מיני משחקים שצריך לזרוק כדור על הקיר כדי לצבור נקודות; תחנה אחרת היה מגרש מתחלף עם אפשרות להתנסות בספורט פראלימי – כדורסל בכיסאות גלגלים, טניס בכיסאות גלגלים, בוצ'יה, כדורשער, אופני יד וכו', וזה לדעתי היה מאוד מעניין. אני ואמא שלי ניסינו בערך כל מה שיכולנו ושהיה בשעות שהיינו שם. דרך נהדרת להעלות מודעות; היה כמובן גם חנות מזכרות ועוד כמה דוכנים של ציוד, מידע לתיירים, מסכים ששידרו את התחרויות השונות וגלגל מזל אחד שבו יכולת להגריל פרסים נחמדים.
מבחינת צופים – הייתה הענות יפה במיוחד, ויותר ממה שציפיתי. כרטיס ליום שלם ב'אהוי' שאיפשר גם לצאת ולחזור עלה 7.5 יורו, והכניסה לאולמות אחרים ברחבי העיר היו חינם על בסיס מקום פנוי. רוב הצופים היו כמובן המשלחות (בגלל שהכל היה קרוב אז גם להם היה יותר קל, כשאתה מגיע לספורט שלך ויש לך קצת זמן אתה הולך לעודד) ובני משפחות של הספורטאים, אבל היו גם לא מעט מקומיים שבאו לראות ובארועים המרכזיים בהם השתתפו ספורטאים הולנדים אז בכלל היו יציעים מלאים.
המדיה סנטר היה די בסיסי – שולחנות עם חשמל ואינטרנט, לוקרים, קפה וכיבוד קל (עוגות, פירות, תפוצ'יפס וחטיפי סניקר בכמויות מסחריות), מסך לצפיה בשידורים ומתנדבים שענו על שאלות. לא היה שם עמוס מדי לאורך האליפות. עיתונאי בריטי אחד, אוהד הפועל ירושלים בכדורסל, דאג לדבר איתי עברית כל פעם שנפגשנו ולעדכן שארוחת הצהריים לא כשרה. בביקור הראשון שלי שם, וגם השני, אמא עלתה איתי והכינה לעצמה קפה כי פשוט אף אחד לא טרח לבדוק מי עולה למעלה. בהמשך הם כן התחילו לבדוק, ודי שיעשע אותי לראות שבכניסה למדיה סנטר ממש בדקו מה כתוב לנו בקרדיטציה, לעומת בכניסה לאזור של הספורטאים ששם הכניסו כל אחד בלי להסתכל בכלל.
באולמות עצמם לא היה ממש איפה לעבוד, ואם רציתי חשמל או שולחן הייתי צריכה לחזור למדיה סנטר שזה היה די מעיק. ברוב האירועים הגדולים יש לנו מקומות באולמות עצמם. גם עניין מקומות הצילום היו מאוד בעיתיים, כשבחלק מהאולמות הם בכלל לא היו קיימים, בחלק הם היה במקומות שלא באמת יכולת לצלם מהם, והיו מקומות שבהם רק צלמים של הוועדה המארגנת יכלו לצלם. שרדתי את הכל בתכלס, אבל זה עדיין היה מעיק מאוד בחלק מהמקומות.
בניגוד לארגון האולמות שהיו מתוקתקים, על ארגון הלו"ז והמסביב של האליפות יש עוד מה לעבוד. זאת פעם ראשונה שאירוע כזה קורה, אז אפשר לוותר להם קצת, אבל היו דברים בסיסיים שלקו בחסר ובראשם לו"ז עדכני וברור. באתר האליפות פרסמו סוג של לו"ז כללי, שאם באת לראות מתחרה ספציפי לא אמר לך יותר מדי וחוץ ממשחקי הכדורסל והכדורשער לא יכולת לקבל זמנים ספציפיים. גם תוצאות ועידכונים בקושי היו, ואם לא היה לנו את האתרים של האיגודים עצמם שפרסמו לוחות משחקים והגרלות בצורה נורמלית, היה לנו מאוד קשה לדעת מה קורה מתי ולהיערך לזה. לו"ז כללי זה נחמד כשאתה בא לשבת שם יום שלם בלי מטרה ספציפית. כשאתה רוצה לדעת מתי הישראלי עולה להתחרות ולתכנן אם אתה מגיע אליו או לישראלי אחר, זה בעייתי.
בגלל שלרוטרדם אין טיסות ישירות, טסנו לאמסטרדם ומשם חצי שעה ברכבת והגענו. אחרי קצת התברברויות, זרקנו את התיקים בדירה ולקחנו מונית למרכז של הטניס כדי לנסות ולהספיק לראות את הטניסאית מעין זיקרי. היה לי חשוב להספיק כי היא לא הייתה אמורה לנצח (והיא לא ניצחה) שזה אומר שזה היה המשחק היחיד שלה. המרכז של הטניס היה באיזה חור רחוק ונטול תחב"צ וכל הגעה אליו הייתה רק באמצעות מונית, אז מזל שלא נסענו לשם יותר מדי. הקטע שגם נהגי המוניות לא ידעו כל כך איפה זה, וגם בזה נאשים את המארגנים שפשוט רשמו באתר שלהם כתובת לא נכונה של המרכז…
היה לנו מזל כי המשחק של מעין התחיל שעה מאוחר יותר ממה שהוא היה אמור, והיא גם הצליחה לתת פייט ליריבה שלה מה שהאריך לנו עוד קצת את הזמן. שורה תחתונה – הגענו למערכה השניה במשחק שלה והספקנו לצלם אותה. היו בהמשך עוד משחקים של ישראלים במרכז הטניס, אבל הייתי גמורה מעייפות אחרי טיסה ולילה נטול שינה, אז חזרתי לדירה (מיה ואמא הסתובבו קצת בעיר) ולא צילמתי יותר ביום הזה.
למחרת בבוקר כבר קמנו באנרגיות חדשות, ואת הבוקר פתחנו עם הליכה רגלית למרכז 'אהוי'. לפני הטיסה חיפשנו במיוחד מקום שיהיה קרוב לאולם, והדירה שלקחנו הייתה ממש 5 דקות הליכה משם וזה היה מאוד נח בהמשך האליפות. אל המדרגות ההולנדיות שבכניסה ובתוך הדירה עצמה לקח קצת זמן להתרגל… התכנית להיום היא משחקי בוצ'יה, מתחילים עם גרשון חיימוב ובהמשך בת אל ברייטמן הכהן ואורית קלנר. האולם של הבוצ'יה היה מסודר נחמד, כשהמגרשים בשורה ארוכה אחד ליד השני וממול יש טריבונה ארוכה עם יציעים כך שאתה יושב ממש מול. כשהגענו גם פגשנו להכרות ראשונית את המשלחת הישראלית שעודדה ביציע. בעיקר אנשי צוות מהוועד ומהענף. אנשים נחמדים, כרגיל שיחות על למה אנחנו פה, למה הם פה ומה הסיכויים, ואיציק מנהל המשלחת של הבוצ'יה גם דאג לחדד לאמא שלי את החוקים ומה מי מו.
הצילומים של הבוצ'יה הם די משעממים. אין יותר מדי אופציות. מדובר בענף של נכים בכיסאות גלגלים, חלקם מרותקים בכל הגוף, ובמשחק עצמו הם או זורקים ימינה או זורקים שמאלה, לפעמים גם זורקם ישר, כך שאין פה יותר מדי גיוון בתמונות. אחרי שגרשון סיים את המשחק, היה קצת זמן פנוי אז עברנו לאולם של הג'ודו. בג'ודו מתחרים רק עוורים ולקויי ראיה, ופרט להתחלה מדובר בג'ודו שמתקיים בדיוק כמו ג'ודו רגיל. בהתחלה פשוט השופט לוקח את הספורטאים למרכז המזרן, מסדר להם את הידיים אחד על השני בעמדת פתיחה, ואז מתחיל הקרב. אמא מאוד אוהבת ג'ודו, ומאוד התלהבה מהקטע הזה של הפתיחה. היה לי ברור שהיא תאהב את זה, לכן היה לי חשוב לקחת אותה לשם.
אחרי הג'ודו יצאנו החוצה לנסות לראות חץ וקשת. כבר כתבתי בעבר פוסט על תחרויות חץ וקשת, וכמו אז, גם הפעם, אי אפשר באמת לראות תחרות של חץ וקשת. אומנם היו יציעים לצופים, אבל הכל כל כך רחוק ואי אפשר לראות תוצאות והכרוז אומר דברים שאי אפשר באמת להבין. אז די מהר ויתרנו על זה וחזרנו פנימה לבוצ'יה. בבוצ'יה רצה קטגוריה של ספורטאים בדרגות נכות גבוהות, שהם לא יכולים לזרוק את הכדורים לבד ויש להם עוזר שבונה סוג של רמפה שדרכה הם מגלגלים את הכדורים. בשביל שהעוזרים האלה לא יתערבו, הם נמצאים לאורך כל המשחק עם הגב לאיפה שהכדורים. היה קטע אחד שנורא ריגש אותי וזה שאחד העוזרים האלו קלט את צעקות ה'יש' של השחקן שהוא מלווה ושהוא ניצח, והתחיל לחגוג עם קפיצות ואגרופים באוויר וכל זה כשהוא עדיין עם הפנים לקיר ולא מסתובב. בשלב הזה לצערי הייתי בלי מצלמה אז אין תיעוד. אחר כך כאמור עלו צמד הישראליות אורית ובת אל. היה קצת עניין בתמונות כשאורית במקום לזרוק את הכדורים גלגלה אותם עם הרגל (יש עוד ספורטאים כאלה, היא לא היחידה) ובת אל כחלק מהמשחק שלה גם 'הרביצה' קריאות ניצחון ושמחה שזה תמיד כיף לצלם. בת אל אגב רשמה ניצחון מרשים והעפילה בהמשך לחצי הגמר, סוג של הפתעה ביחס לציפיות המוקדמות.
כשהמשחקים האלו נגמרו, לקחנו מונית ונסענו שוב למרכז הטניס. היה עוד משחק בבוצ'יה של נדב לוי, אבל החלטתי לוותר עליו כי א' את נדב צילמתי המון בטוקיו, ב' הוא כנראה יעלה בהמשך לשלבים הגבוהים ונוכל לצלם אותו שם, וג' כי הטניסאים כנראה לא יעלו למשחקים נוספים אז עדיף לצלם אותם. בניגוד למעין שראינו יום קודם במגרש המרכזי, המשחקים הבאים של הישראלים היו במגרשים לא מרכזיים והייתי בהלם כשראיתי אותם. אלו היו פשוט מגרשי אימונים צמודים אחד לשני שכל מה שמפריד בינהם זה הכיסא של השופט והכיסאות של השחקנים, ולא היה בכלל מה לדבר על יציעים כשכל מה שהיה בין המגרשים לבין הקיר של האולם היה מסדרון צר, רשת וכמה כיסאות בשיטת כל הקודם זוכה. לא נח לראות, בטח לא נח לצלם (ועוד לא אמרתי כלום על התאורה), בטח שלא נח לעבור אם יש לך כיסא גלגלים רחב, אבל שרדנו ואילתרתי קצת צילומים מתחת לרשת. בהמשך ראיתי צלמת שפשוט עולה למגרשים ומתיישבת מתחת לכיסא השופט, אז עשיתי כמוה ומשם היה קצת יותר נח לצלם.
משחק ראשון של אדם ברדיצ'בסקי, אותו הוא ניצח. אחר כך הייתה קצת הפסקה אותה ניצלתי כדי ללכת להביא משהו לאכול. כשהייתי בחוץ בקפיטריה פגשתי את אדם שותה קפה, והייתה שיחה משעשעת בסגנון 'אדם אתה לא אמור להיות למטה למשחק הזוגות?' כן מתחיל 18:30' 'כן עכשיו 18:45' 'וואלה'… בחזרה באולם התקיימו שני משחקי זוגות במקביל, אדם כאמור יחד עם סרגיי ליסוב, ובקטגוריה אחרת עילי חיות ויוסי סעדון. בשלב הזה גם הצטרפו אלינו עוד אנשי משלחת שהגיעו מהבוצ'יה וסוג של הקימו יציע ישראלי מאחורי הרשת. עוד קצת שיחות הכרות הפעם עם משלחת הטניס כי אי אפשר בלי, כי מה לעשות לראות אוהדים ישראלים בארועים כאלה זה מוזר. במהלך אחד המשחקים מישהו מהמשלחת חטף כדור דרך הרשת ישר לפנים. לא נעים למי שחטף, מאוד משעשע לשאר המשלחת ולטניסאים. בשורה התחתונה – הספקתי לצלם את כל הטניסאים שלנו ואפשר לא לחזור יותר למרכז הזה.
