בגלל שמדובר במירוץ שטח ברובו, זה בעיה למצוא נקודות צפיה טובות לראות אותו שהן לא בנקודת הזינוק והסיום. אבל השנה המארגנים לקחו את עניין הצופים צעד קדימה, ושילבו בכל יום נקודות צפיה אליה הזמינו את הצופים. ממש הכינו מדריך צופים עם הסבר על כל יום באליפות, איך להגיע ומתי כדי לראות את הרוכבים וכו'. אני הגעתי לנקודת הצפיה בראש הנקרה ביום הרביעי והאחרון של המירוץ. כבר כשהגעתי גברת נחמדה באה לברך אותי לשלום ולהסביר לי שהרוכבים בדיוק זינקו ושחצי שעה בערך הם אצלינו, ושכדאי לי לעמוד במקום מסויים כדי לראות הכי טוב. את רוב הצופים ריכזו באזור הכניסה לאתר הנקרות, איפה שהרוכבים עושים סיבוב ועוצרים לאוכל ושתיה. מסלול ארוך וזה, הם צריכים איזה דקה למלא מצברים ולהגיד שלום למשפחות שבאו לעודד.
לא אהבתי את הזוית צילום משם, כי היא הייתה גבוהה. העדפתי לחפש משהו יותר מגובה העיניים של הרוכבים שגם רואים את השטח. בהתחלה חשבתי לצלם ממש מתוך המסלול (עליה לכביש מהטיילת של החוף דרך השטח הקוצני) כדי שיראו היטב את תנאי השטח בתמונות, אז נכנסתי פנימה ומהר מאוד הבנתי שהייתי צריכה להגיע עם נעליים סגורות ולא כפכפים. זה היה מסלול צר ולא היה כל כך איפה לעמוד בצד (כדי לא להפריע לרוכבים), וזה רק לחפש איזה חתיכת אדמה נטולת שיחים וקוצים. אז עליתי חזרה לכביש וצילמתי משם לכיוון העליה האחרונה בסינגל לפני המעבר לכביש.
בזמן שחיכיתי הגיעו עוד ועוד צופים, הרוב עלו למעלה חלק גם נשארו לידי. הגיעו גם שני חבר'ה על אופניים, שמסתבר שהם צלמי שטח. הם עושים חלקים מכל יום עם הרוכבים כשיש עליהם מצלמת GOPRO שאפשרת להם לצלם את הרכיבה מבפנים. מרחוק סוף סוף מזהים קבוצה ראשונה של רוכבים. הם מתחילים בטיפוס, וכשהם מגיעים קרוב אלינו יש קטע קשה במיוחד אז הם נאלצים לרדת מהאופניים ולעלות איתם ברגל. זה קורה במירוצים מהסוג הזה. גם אנשים חזקים שניסו לרכוב את הקטע הזה בסוף התייאשו. באיזשהו שלב בגלל הקושי פשוט נוצר תור, וגם בחלקים יותר מוקדמים של הטיפוס רוכבים עצרו וירדו מהאופניים. אבל זה כלום לעומת הפקק שנוצר בהשתלבות מהכביש לסינגל עצמו.
מיציתי את הזוית שם ועליתי למעלה לנקודת הצופים, לחפש עוד דברים לצלם. היה לי מספיק זמן כי היו המון רוכבים (כ-600 לפי מה שאמרו לי). צילמתי מעוד כמה נקודות למעלה, רוכבים גם התחילו לעשות שלום למצלמה. היו כמה תמונות נחמדות שרואים את הרוכבים ממש בתוך גוש של אנשים. הרוכבים עשו סיבוב בכניסה לנקרות, עצרו בנקודת ההאכלה שם חילקו להם מים, משקאות איזוטונים, פחיות קולה ובננות, והמשיכו הלאה לכיוון שלומי. אני חזרתי לאוטו והמשכתי לרגבה לקו הסיום של המירוץ.
ברגבה הכינו מתחם נחמד ליד הזינוק וקו הסיום של המירוץ. אזור של מסלולי רכיבת מכשולים לילדים, כל מיני דוכני מכירות של ציוד, ורחבת צפיה בשידור הישיר. כשהגעתי לא מעט אנשים כבר ישבו שם וראו את השידור, ולא מעט אחרים עמדו ליד קו הסיום וחיכו לרוכבים שיסיימו. בעיקר בני משפחה של הרוכבים, מצויידים בשלטים וטלפונים מוכנים עם המצלמה, ואפילו היו כמה שעקבו באפליקציה אחרי ההתקדמות שלהם במסלול לדעת מתי הם יגיעו לסיום. גם כאן היו לנו את התמונות הקלאסיות שרואים ממירוצים ברחבי העולם – כשהקהל דופק על שלטי החסויות במחוות עידוד. המארגנים עברו וחילקו קרטיבים לאנשים.
ראשונים לסיים את המסלול היו הזוג קנדי שחוצה את קו הסיום יד ביד, מחווה שנראה הרבה בהמשך אצל הרבה זוגות שיסיימו. אחריהם מגיע הזוג הקנדי שגם החזיק בחולצה הצהובה (בעברית – הובילו בדירוג הכללי) וגם שמר על היתרון שלו וזכה במירוץ. השניים חוגגים עם הנפת אופניים מסורתית. הרוכבים ממשיכים להגיע, מתחבקים, מחזיקים ידיים, רובם מלוכלכים מבוץ, חלקם גמורים מעייפות. היה די מאכזב לראות שהפודיום וטקס המנצחים נערך עם הגב לקהל, יכלו להזיז אותו הצידה כך שיתאים גם לצופים וגם למצלמות טלוויזיה. פרט לקטע הזה, אפשר לסכם את האירוע כמוצלח במיוחד. בניגוד לאירועי ספורט בינלאומיים אחרים שנערכו בארץ בהם הייתי צריכה לחפור עמוק בפרוטוקולים ולהפעיל קשרים כדי להבין מה קורה מתי, פה הכל היה מסודר מאוד ונגיש לצופים. ככה עושים את זה נכון אם רוצים לקדם ענפי ספורט שונים בארץ.
