יום שלישי, מיה חזרה מבלגיה ולקחה את אמא לטייל קצת ברוטרדם, אני הלכתי לצלם קצת בדמינטון. בדמינטון אני לא אוהבת לצלם, זה ספורט שאתה בקושי רואה בו את הכדור והתזוזה של המחבט מהירה מאוד ויש עוד אתגרים. אבל באולם הזה הייתה מרפסת מעל המגרשים שיכולת לצלם ממנה דברים נחמדים כמו שחקן ספרדי אחד שהלך ממש אחורה עם הגב כדי להגיע לכדור. ב-בדמינטון היו לנו 3 נציגים ו-5 קטגוריות, והתחלנו עם קוסטה ואמיר לוי במשחקי היחידים. קוסטה ניצח במשהו כמו 5 דקות את היריב שלו ובהמשך הימים גם את היריבים האחרים, אמיר גם הלך לו די בקלות למרות שפה ושם מישהו הצליח להקשות עליו, וזה היה די הזוי הרמה הנמוכה שהיריבים שלהם הראו. שורה תחתונה, 2 נצחונות לפתיחת היום.
לקראת אחה"צ הגיע תורו של עדנן מילאד להתחרות בטקוואנדו, והוא סוג של מפתיע ומנצח בדרך לגמר. לפני שהגיע הגמר שלו קפצתי חזרה לבדמינטון לצלם משחק זוגות של קוסטה ואמיר (שוב מול יריבים חלשים שנראים לא קשורים לענף), ובמקביל גם נינה גורודצקי עלתה לשחק זוגות עם שותפה בלגית. גם היריבות שלהן בזוגות נשים היו חלשות, והיום מסתיים עם 4 נצחונות וללא הפסדים. נחמד. אצתי רצתי חזרה לטקוואנדו לגמר של עדנן, שגם הוא פגש יריב טורקי ולא הצליח להתמודד איתו וסיים במקום השני. טקס, תמונות, סוגרים יום. באופן מפתיע גם הפעם היה לנבחרת הכדורסל משחק בערב, אבל ויתרנו עליו וחתכנו לדירה.
זה בעצם היה היום האחרון של אמא ומיה ברוטרדם, למחרת בבוקר הם נסעו לאמסטרדם להסתובב שם יום נוסף לפני הטיסה ארצה. אני נשארתי לעוד כמה ימים, כך שעל הבוקר לקחתי את הדברים שלי ועברתי למלון במרכז העיר כי היינו צריכים לפנות את הדירה ששכרנו. בהתחלה כשחיפשתי מלון לימים הנותרים, מה שחיפשתי בתכלס היה קרבה לתחנת המטרו כדי שיהיה לי נח להגיע ל-האוי. ממש במקרה יצא שהמלון שלקחתי היה צמוד לאחד המלונות הרשמיים של האליפות, מה שאומר שהיה לי שאטלים ישירות משם לאולם. זה היה מאוד נח להסתובב ככה: נסיעה ישירה, יותר קצרה, נחסכה ממני הליכה ונסיעה בתחב"צ וכמובן גם חסך לי כסף, וגם יצא לי פעם ראשונה בכלל לסוע באוטובוס של נכים. באוטובוס של נכים אין כמעט מושבים (שורה אחורית וכמה שורות מקדימה ליד הנהג), ויש בעיקר מסילות על הריצפה ורצועות לקשור את כיסא הגלגלים אליהם. כלומר הנכים נוסעים כשהם בתוך הכיסא שאיתו הם מתניידים ביום יום ולא עוברים למושב. כל יום לומדים משהו חדש.
אז עם השאטל הגעתי ל-האוי, הפעם לכניסה האחורית שממנה הספורטאים נכנסים. עד עכשיו לא באמת הייתה לי סיבה להסתובב שם. כצפוי, יש שם חדר אוכל, אזורי מנוחה, מקום לתיקון כיסאות גלגלים ושאר ירקות. חביב מאוד. אחרי שבמשך שבוע סגרנו ימים עם משחקי כדורסל, את היום הזה פתחנו כבר ב-9:00 בבוקר עם המשחק הכי חשוב של הנבחרת, משחק מול שוויץ שיקבע מי משתי הנבחרות תרד לדרג ב' ומי תישאר בדרג א'. המשחק התחיל לא משהו עבור הנבחרת שלנו, אבל במחצית השניה היא הצליחה לברוח ליתרון דו ספרתי (בין היתר כי מוני טכנאי הכיסאות גלגלים הוציא כיפה והתחיל להתפלל) והשיגה את הניצחון המיוחל. כבר פתיחה טובה ליום הזה.
המשך היום היה יותר רגוע. קצת בדמינטון של החבר'ה שלנו ועוד קצת נצחונות קלים וגם הפסד. קורה. לא רחוק מהמלון החדש שלי התקיימה תחרות של אופני יד, אז זה היה התכנית שלי לערב. וכשאני אומרת לא רחוק אני מתכוונת שכל מה שהייתי צריכה לעשות כדי להגיע לשם זה לחצות את גשר הרסמוס וללכת עוד איזה קילומטר. משום מה חשבתי שללכת לשם ברגל יהיה בסדר. אומנם שרדתי את ההלוך – חזור הזה בשלום, וההליכה על הגשר די נחמדה ויש נוף, אבל כפות הרגליים שלי צעקו הצילו בערך יומיים אחר כך…
ולעניין האופניים – בערב נערך גמר התחרות הקבוצתית באופני יד (מדוושים עם הידיים בישיבה או בשכיבה), בפורמט של מרוץ שליחים. לפני שהמירוץ התחיל הספורטאים עשו קצת סיבובי חימום מה שאיפשר לי לבחון זויות ולהחליט מאיפה אני רוצה לצלם. עוד כמה צלמים של האליפות וגם כמה חובבים שבאו לראות הסתובבו שם וגם היו כמה עשרות אנשים שעודדו ליד קו הסיום. ברקע הייתה כריזה שאמרה מה המצב מבחינת המובילים והקפות וכו', אבל לא היה הכי ברור לשמיעה.
היה מאוד מעניין לראות את המירוץ ואיך הוא נערך – קודם כל, זה כאמור מירוץ שלחים, אז ברגע שספורטאי אחד מסיים הקפה חברו לנבחרת יוצא לדרך וכך הלאה. הספורטאי שסיים עוצר בצד לא רחוק מקו הסיום במין תחנת עצירה מסודרת, שם הוא ממתין עד שיוכל לחצות את המסלול. אחד המארגנים היה אחראי לבדוק שהמסלול פנוי מספורטאים שיוצאים להקפה שלהם ואז מסמן להם שהם יכולים לצאת לנקודת ההחלפה, ואז הם חוזרים לנקודת הזינוק ומחכים שוב לתור שלהם. חלק מהספורטאים האלו, בעיקר אלו שהיו באופני שכיבה, הוצאו על ידי מלווה שפשוט הרים את האופניים וגרר אותם הצידה. היה נחמד מאוד לצלם את המרוץ, ובסיום הרוכב שסיים עם מדליית הזהב גם דאג לתת צעקת ניצחון ישירות למצלמה שלי.
יום שישי הגיע, והתחיל עם עוד קצת בדמינטון. כבר די נמאס לי מתמונות בדמינטון כי עשיתי איזה מליון בימים הקודמים וזה די נראה אותו דבר, והספורטאים שלנו פולנים ולא באמת מראים רגשות, אבל כן תפסתי תמונה אחת של קוסטה מחייך שזה כבר משהו. המשך היום היה כבר יותר מעניין, כשפעם ראשונה הלכתי לצלם ולראות תחרות ירי עם 2 ישראלים במקצה המוקדמות. ביציעים היו די הרבה אנשים, אבל בתכלס בתחרות הזאת אין יותר מדי מה לראות ואתה בעיקר מסתכל על המסך כדי לראות את הניקוד ומי מוביל. הספורטאים נמצאים בשורה ארוכה, כל אחד מול המטרה שלו, ורוב הזמן באותה פוזיציה. מדי פעם הם זזים קצת להתמתח או לטעון. את הצילומים עושים מהצד ואם חשבתי שבוצ'יה זה ענף שלא משתנה ולא זז יותר מדי, אז ירי זה אפילו יותר סטטי ומשעמם. אתה ממצה די מהר את ה-6-7 פוזות שבהן אפשר לצלם את הספורטאים שזה בתכלס יורים, טוענים, מכוונים או מחייכים למצלמה אחרי שזה נגמר. בסופו של דבר יוליה צ'רנוי העפילה לגמר, הישראלי השני אלי חברה סיים 10 ופיספס העפלה (8 עולים).
בין מקצה המוקדמות שהסתיים ועד לגמר שייערך בערב, היה במקביל עוד תחרות אופניים עם הישראלי עמית חסדאי והייתה התלבטות במשלחת האם לסוע אליו, כי היה חשש לגבי החזרה בזמן לגמר של יוליה. תחרות האופניים הייתה רחוקה מאוד והיה אפשר להגיע אליה רק עם רכב של המארגנים. בסופו של דבר החלטנו שהולכים על זה, ויצאתי עם עוד כמה אנשי משלחת לכפר קטן מחוץ לרוטרדם כשבדרך רואים נוף כפרי פסטורלי מאוד. אחרי התברברות קטנה בדרך, הגענו למתחם ומצאנו את עמית והמאמנים שלו מתכוננים למרוץ. זה היה מרוץ נגד שעון, כלומר שכל ספורטאי מוזנק באופן עצמאי בהפרש של 2 דקות מהספורטאי הקודם ונערכת מדידת זמנים לקבוע מי מנצח.
אז בזמן שעמית הלך להתארגן לזינוק שלו, אני הלכתי לחפש מקומות לצלם. צילומי אופניים זה קצת בעייתי לצלם כי יש לך טווח קצר מאוד שהרוכב לידך לפני שהוא ממשיך הלאה במסלול, ואתה צריך להיות מרוכז ולא לפספס אותו בטעות. בהקפה הראשונה צילמתי את עמית בנקודת הצטלבות שבה היו עוד כמה מעודדים ואנשי צוות (שחלקם גם דאגו לשפוך מים על הספורטאים שלהם), ואת ההקפה השניה הלכתי לצלם ליד גשר כי חשבתי שזה יתן לי קצת יותר נוף ברקע כשהספורטאים נמצאים בנקודה יותר גבוה ממני. אשת צוות הולנדית הסתובבה שם עם רשימה, ושאלתי אותה כמה ספורטאים יש לה לעקוב אחריהם. היא ענתה 11, ואני גיחכתי קלות ועניתי לה שיהיה לה בהצלחה כי לי יש 1. אחרי שעמית עבר בנקודה הזאת, התחלתי ללכת לכיוון נקודת הסיום שהייתה לא הכי קרובה אבל הספקתי להגיע בזמן כדי לצלם אותו גם שם. אז סה"כ היו לנו 3 תחנות במירוץ של 2 הקפות, לדעתי זה לא רע בכלל. עמית אגב סיים במקום הרביעי והיה מרוצה מהתוצאה שלו. אנחנו התארגנו מהר כדי לצאת חזרה למרכז אהוי לגמר הירי של יוליה, ובגלל שהביאו לנו מונית שהיה קצת צפוף בה אז מישהו מהמשלחת פשוט אמר 'אני אוריד את הרגל שיהיה מקום' ואז גם עשה את זה. אותי זה עד היום מצחיק לחשוב על זה, בלי סיבה מיוחדת.
חזרנו בדיוק בזמן לגמר של יוליה בירי, והיציעים כבר היו די מלאים והספורטאים מוכנים להתחלה. הגמר היה שונה לגמרי מתחרות המוקדמות. בהתחלה הם יורים 5 כדורים, ולאחר מכן יש סבבים של 2 כדורים שבסיום כל סבב כזה מי שמחזיק בניקוד המצטבר הכי נמוך מודח מהתחרות, ככה עד לקביעת המנצח. ברקע היה כרוז שפירשן בצורה עניינית את התוצאות והמובילים, ולידו ישב השופט (נראה לי) שהכריז זמנים והוראות כמו לטעון ולירות וכאלה. כמו במוקדמות, בגמר אתה בעיקר מסתכל על המסך ומחכה לתוצאה טובה, ופחות על הספורטאים. יוליה התחילה טוב את הגמר, אבל בהמשך קצת איבדה את זה וסיימה במקום הרביעי.
בזמן שהתארגנתי לסיים את היום, ראיתי שהיה גם מקצה ירי לעוורים ולקווי ראייה. והמחשבה הראשונה שלי היא בטחה מה שאתם חושבים עכשיו – WTF? למה נותנים לעוורים תחרות של ירי ולכוון למטרה? ואיך מוודאים שהם לא יורים במישהו ביציע? אבל מסתבר שזה אכן קיים והם נזערים במישהו חיצוני שאומר להם לאן לכוון. זה לא הופך את זה לפחות מוזר, אבל שיהיה.
יום שבת הביא איתו את חצאי הגמר של כל הספורטאים שלנו בבמינטון. כבר אמרתי שנמאס לי לצלם בדמינטון? אז הפעם התרכזתי בלעודד כשהמצלמה הייתה בצד בהיכון למקרה ומישהו ינצח ואז גם יחגוג. לצערנו זה לא קרה, והיום הזה התחיל עם 4 הפסדים, 3 ביחידים ואז אמיר וקוסטה בזוגות. חצי הגמר שלהם היה ברמה גבוה במיוחד ושקול במיוחד והוכרע ממש על נקודות בודדות והרגשנו פספוס ביציעים. אחרי המשחק שלהם הגיע משחק הזוגות של נינה עם בת הזוג קיקי הבלגית, כשביציע המשפחה שלה מנסה ללמוד איך הוגים נכון 'נינה'. הם היו ממוצא אסייאתי אז המבטא יצא קצת משעשע. איזה הבדל של שמיים וארץ בין המשחקים… בעוד הגברים שיחקו נקודות ארוכות מאוד שכללו חילופי מקום והרבה תזוזה עם הכיסא, בנשים בקושי זזו קדימה ואחורה והנקודות היו קצרות. לפחות נינה וקיקי ניצחו והעפילו לגמר, אז היום הזה הסתיים בצורה חיובית.
ומפה לשם, הגענו ליום האחרון של המשחקים בכלל ושלנו בפרט. בתכנית היה גמר אחד בבדמינטון, ועוד הרבה טקסי מדליות. למרות העידוד של המשפחה של קיקי ביציע, היא ונינה הפסידו וסיימו עם מדליית הכסף. בהמשך קיקי זכתה גם בזהב ביחידות. כאן שוב הייתה התלבטות כי רציתי לסוע שוב לתחרות אופניים לראות את עמית. הקטע היה שלא נתנו לנו שעה מדוייקת לטקסי המדליות, אלא אמרו לנו שהם פשוט יקרו כשמשחקי הבוקר יסתיימו. זה יכול להיות בעוד חצי שעה, זה יכול להיות בעוד 4 שעות. אז לקחתי הימור ונסעתי לאופניים, כשמראש עידכנתי את הנהגת שלי שאנחנו מגיעים, אני מצלמת 15-20 דקות ואנחנו טסות חזרה. וזה מה שעשינו, כשאני כל הזמן עוקבת באפליקציה אחרי התקדמות משחקי הבדמינטון ומקווה שהם יהיו ארוכים.
רציתי לסוע לעמית כי המקצה הנ"ל היה מרוץ רגיל עם עוד משתתפים, וחשבתי שיהיו לי תמונות של הרבה רוכבים יחד אחד ליד השני. אבל בגלל הבדלי הרמות השונים, לא הייתה דבוקה של רוכבים, כל אחד התקדם בקצב שלו והתמונות לצערי נראו בדיוק אותו הדבר כמו יומיים לפני זה. מאכזב מאוד מבחינתי, והנסיעה הזאת לא השתלמה יותר מדי. כשחזרנו לבדמינטון הטקסים כבר החלו, והצלחתי להגיע ממש על הקשקש לצלם את נינה וקיקי על הפודיום עם המדליות. הטקסים המשיכו אחר אחרי השני, ולאחר מכן חזרו לעוד סשן משחקים שלאחריו עוד סשן מדליות. בקטגוריית העומדים היה צרפתי אחד גבוה במיוחד שזכה בזהב ב-3 קטגוריות, גם אישי וגם זוגות גברים ומעורב, ואפשר היה לראות שהוא די ברמה אחרת מכולם שם. בזוגות הוא די עשה את רוב העבודה וחיפה על בני הזוג שלו. ואחרי שכל זה הסתיים, עשינו גם סשן צילומים נבחרתי של כל הספורטאים שלנו ביחד יחד עם הצוות ואנשי המשלחת. וזהו. נגמר.
חזרתי למדיה סנטר להזדכות על הווסט והלוקר, ועלינו על השאטל לשדה התעופה יחד עם עוד כמה נבחרות. שבועיים עמוסים ומעייפים, אבל בהחלט מהנים עם הרבה יותר מדליות שחשבנו שיהיה בהתחלה ועם עוד חוויות לאוסף.
