יום חמישי לקחנו הפסקה מהספורט ונסענו לעיר חאודה כי אמרו לנו שביום הזה יש שוק גבינות (תודה לימור). בערך שעה ברכבת ועוד קצת הליכה ברגל, ומגיעים למרכז העיר. באמת היה שוק מאוד נחמד, כל מיני דוכנים של מזכרות ואוכל ומן הסתם גבינות, וגם סוג של תצוגה כזאת עם חקלאים בבגדים של פעם לטובת אנשים שרוצים להצטלם. הסתובבנו קצת שם, אכלנו קצת וופל מקומי, הלכנו לבקר גם בכנסיה ליד ובעוד קצת רחובות וחזרנו. סה"כ נחמד מאוד להעביר שם יום. גם את יום שישי התחלנו עם טיול מחוץ לרוטרדם, ונסענו להאג. אחרי ביקור במוזאון מאוריצויס שבו נמצא הציור של נערה עם עגיל פנינה (מוזיאון נחמד מאוד, הרבה מה לראות), הסתובבנו בעיר וראינו כל מיני מקומות מעניינים כשחברה של אחות שלי שגרה בעיר עשתה לנו סיור. לא זכינו לראות את המלך נוסע על אופניים לצערי.
אחרי כחצי יום שם חזרנו לרוטרדם וישר למשחק הראשון של נבחרת הכדורסל בכיסאות גלגלים מול איטליה. שמתי לב שלכל שחקן הדביקו מאחורה על הכיסא את דרגת הנכות שלו (הכדורסלנים מחולקים לפי ניקוד 1-5 בהתאם לנכות, כשעל המגרש בחמישיה אפשר להרכיב במצטבר עד 14 נקודות) ועד כמה שידוע לי זאת פעם ראשונה שעושים דבר כזה. ביציע היו לא מעט אנשים מהמשלחת כולל שחקני הבדמינטון והטניס והמלווים שלהם, אז שלחתי את אמא שלי ואת אחותי לשבת איתם. אורנה וייסבך המאמנת של שחקני הבוצ'יה הייתה אחראית להרים את המורל ולהוביל את קריאות העידוד. נתנו לה מקום קצת להוציא אנרגיות בהתחשב בזה שבמשחקים שהיא מאמנת, היא צריכה לשבת בשקט לכל אורכם…
בהתחלה ישבתי בשולחן עיתונאים שהיה מאחורי הסל, אבל אז הגיעו אנשים ואמרו שזה השולחן של המסווגים (אלה שקובעים את דרגות הנכות) אז עברתי ליציע. מאוד התעצבנתי שאחרי רבע אחד בערך אותם אנשים שהיו צריכים את השולחן נטשו אותו לחלוטין ועברו לשבת ביציע… בשביל זה הזזתם אותי? כדי להראות שהשולחן שלכם? בכל מקרה המשכתי ביציע, ובגלל שגם רציתי לסקר את המשחק אז הלכתי על הנוהל הקבוע שלי – רבע סיקור רבע צילום, ככה הלוך חזור מהיציע למגרש. לכמה סדרנים שם מטעם האליפות זה הפריע, אבל שיקפצו. הם לא ארגנו לנו מקומות נורמליים. את הצילומים עשיתי בישיבה מתחת לסל, היה די נח גם מבחינת הגובה והזויות צילום. המשחק עצמו מתחיל די טוב, אבל בהמשך הנבחרת נחלשת (ולדעתי זה בגלל שאורנה ושחקני הבוצ'יה היו צריכים ללכת בהפסקה ולא היה מי שיעודד) והנבחרת פותחת את האליפות עם הפסד.
ביום שבת התקיימו משחקי הגמר והמשחקים על מקומות 3-4 בבוצ'יה. במקום לקיים אותם במרכז אהוי, ארגנו במרכז העיר מתחם חגיגי לכבודם ולכבוד גמרי הטניס שהתרחשו במקביל. הרעיון היה נחמד, אבל המבול שהיה ברוטרדם בלילה ובבוקר די קילקל לכולם את התכניות. אנחנו תכננו להגיע לשם על הבוקר ישר למשחק 3-4 של בת אל ברייטמן, אבל היה לנו ברור שאין מצב שהם יתחילו בזמן בגלל הגשם. כבר אמרתי בפרק הקודם שהאירגון של הלו"ז לא היה ממש טוב פה, והיה כמעט בלתי אפשרי להבין מה קורה עם המשחקים כשגם הספורטאים עצמם לא ממש ידעו מתי המשחק שלהם.
בגלל שלהגיע למגרש במרכז העיר יכול לקחת באזור השעה וכי לא רציתי לקחת סיכון שפתאום המשחק יתחיל ואני אפספס את בת אל (פולניה), החלטנו לצאת לשם ומה שנקרא לקוות לטוב. היה די פשוט למצוא את המגרש, הוא לא היה רחוק מאחת מתחנות המטרו, רק שהוא היה מוצף בגלל הגשם, ופרט למארגנים וכמה מתנדבים שניסו איכשהו לנקות את המים ללא הצלחה יתרה לא היו שם יותר מדי אנשים. מצאתי סוג של אחראי על הבוצ'יה וניסיתי לברר איתו מה קורה, והוא אמר שהמשחקים עוברים חזרה לאהוי אבל רק לקראת הצהריים. אחרי השיחה הזאת גם מצאתי איפה כל הספורטאים התחבאו מהגשם (באוהל מנוחה שהוקם במתחם) ושם גם מצאתי את החבר'ה הישראלים שבאופן לא מפתיע לא היו מרוצים מדי מהמצב. בסופו של דבר הוחלט סופית שמשחקי הבוקר יועברו לאהוי, ומשחקי אחה"צ ישארו במרכז העיר. מצד אחד זה פינה לנו את הבוקר ללכת להסתובב בעיר, מצד שני היה קצת חשש האם נספיק לעבור בין המשחק של בת אל למשחק של נדב.
בכל מקרה, לקחנו את שאר הבוקר להסתובב בעיר, ראינו את שוק האוכל ובתי הקוביה ועוד כמה מוזיאונים נחמדים וכנסיות וכו'. ואז חזרנו לאהוי לטובת המשחק של בת אל. היציעים היו די מלאים בשלב הזה עם המשלחות שבאו לעודד, כשממש לידנו כמה פורטוגלים דאגו לעשות הרבה רעש. בגלל שלא ראיתי צורך לצלם את המשחק עצמו (כי התמונות נראות פשוט אותו הדבר) וגם כי רציתי לשם שינוי לשבת ולראות בנחת, עליתי ליציע עם המשלחת, אמא שלי ואחותי. אני חושבת שזאת פעם ראשונה שבאמת התרכזתי במשחק ועקבתי אחרי כל ההתרחשות, והיינו ממש במתח. בת אל הייתה בפיגור בשתי המערכות הראשונות, אבל הצליחה במערכה השלישית לעשות מהפך די מדהים ואנחנו ביציע בהתרגשות שיא. לא רציתי לעשות נאחס, אז חיכיתי ממש שיתקרב הסיום כדי לרדת למטה לטובת צילום החגיגות של הניצחון. עברתי איזה חבל שעקרונית היה אסור לי לעבור אבל הגעתי ממש קרוב לאיפה שבת אל חגגה יחד עם המאמנת שלה אורנה והמלווה אלמירה (כולן כבר היו בדמעות) והוצאתי תמונות ממש טובות.
אחרי קצת תמונות של בכי והתארגנות זריזה, עברנו יחד עם כל המשלחת בערך חזרה למתחם המאולתר במרכז העיר לקראת משחק הגמר של נדב לוי. או, עכשיו כשאין גשם גם אפשר באמת להתרשם ממה שעשו שם. מתחם עם מגרש טניס אחד ו-2 מגרשי בוצ'יה, יציעים מסביבם ומתחם עם שולחנות וספסלים לישיבה חופשית. חביב סה"כ. היציע טניס היה אחלה, אבל היציעי בוצ'יה היו קטנים מידי ובקושי היה מקום לצופים וכשמדובר בגמרים זה יוצר צפיפות ולא מעט אנשים שיושבים על המדרגות. ולמרות זאת, הסתדרנו וכל המשלחת הצליחה להגיע לאן שצריך.
את המשחק של נדב כן צילמתי קצת כי עוד לא יצא לי לצלם אותו ברוטרדם, ובמקביל כמובן עקבתי במתח. גם במשחק הזה ההתחלה לא טובה, אבל נדב מצליח לעשות את אחד הקאמבקים הגדולים מפיגור 4-0 לניצחון 5-4 ממש בזריקה האחרונה והמשלחת ביציע בהיסטריה. אותו נוהל כמו עם בת אל – הולכים פנימה וכמה שיותר קרוב בשביל לקבל את התמונות הכי טובות, ונדב דואג גם לתת שאגה אחת למצלמה כשביציע אבא שוקי לוי מתרגש ומכריז '10 שנים! 10 שנים!'.
אחרי שהעניינים נרגעו מהזכיה ההיסטורית של נדב, היה קצת זמן פנוי עד לטקס המדליות והמשלחת התפזרה לה. אחרי איזה שעה כולם עשו את דרכם חזרה ואנחנו שהגענו מוקדם כמו פולניות טובות דאגנו גם לשמור כמה שאפשר מקומות ביציע לחבר'ה שלנו. אם במשחק הגמר היה צפוף, אז עכשיו בכלל היה מאבק רציני על היציעים כשגם מסביב למגרשים עצמם היה צפוף כשהספורטאים בכיסאות גלגלים יצרו להם שם יציעים מאולתרים. הטקסים רצו אחד אחרי השני לפי הקטגוריות. הטקס של נדב הוקדם מהלו"ז המקורי כי בקטגוריה אחרת לקחו את הזוכה לבדיקת סמים ומשום מה העניין הזה מצחיק אותי כל פעם מחדש. הטקסים עצמם כצפוי מאוד מרגשים, מבחינה צילומית אין פה יותר מדי, אני צועקת מרחוק לבת אל ולנדב להרים את המדליה לכיווני ולחייך למצלמה וכו'.
ואז מתפזרים. חלק חזרה למלון, חלק למשחק כדורסל נוסף של הנבחרת הישראלית. אנחנו גם טיילנו לשם, אבל בנחת הפעם, והגענו במחצית. עודדנו קצת, צילמנו קצת, שוב לא ממש עזרנו לנבחרת שהפסידה. אבל כן ביררתי את העניין של תיק הכבשה הורודה שהשחקן עידו מימון הסתובב איתו כל הזמן. הופעה ראשונה שלו בנבחרת אז זה הזובור שבחרו לו. נראה היה שהוא די מרוצה מהתיק.
יום ראשון, פותחים שבוע חדש. יום שהיה די חופשי כי לא היה ישראלים מחוץ לכדורסל. מיה קמה מוקדם ונסעה לבלגיה, אני ואמא קמנו פחות מוקדם ונסענו לשתות קפה בסטארבאקס ואז למגרש הטניס לראות שם כמה משחקי גמר. היה נחמד, מזג האוויר היה משוגע לגמרי כשרגע אחד חום אימים וממש שניה אחר כך היה קר. במקביל היו גם כמה משחקי בוצ'יה בקטגוריות הקבוצתיות. היה נחמד, ההולנדים שלטו ביד רמה, ואני חיפשתי לי קצת זויות מעניינות לצלם. באיזשהו שלב אמא שלי הצביעה למעלה לאיזה פיגום גבוה שעמד בו צלם, ואז אמרה לי שאני לא אלך לשם. כאילו מה היא חשבה שיקרה…? ברור שהלכתי לבדוק אם אפשר לעלות לשם, אבל זה היה פתוח רק לצלמים של הוועדה המארגנת. אז חזרתי ליציע וצילמתי עוד קצת, בזמן שדיאדה דה גרוט (שהיא גם האלופה הפראלימפית מטוקיו) ניצחה את חברתה לנבחרת הולנד וזכתה בזהב גם כאן. ממש איך שהמשחק הזה נגמר החל שוב לרדת גשם וכולם התפנו מהיציעים.
משם חזרנו שוב למרכז 'האוי' לעוד סיבוב בין המגרשים. התחלנו מהמשחק על מקומות 3-4 בכדורשער. אני ראיתי כמה כאלה בטוקיו, לאמא שלי זאת הייתה פעם ראשונה. בכניסה לאולם היה שלט עם הסבר שבגלל האופי של המשחק (ספורט לעיוורים בלבד שמתבסס על שמיעה) חייבים להיות בשקט ביציעים. אמא אגב מאוד התלהבה מהענף. היה די הרבה קהל ביציע, אבל הוא כאמור שמר על השקט עד שהיו גולים.
כשהמשחק הזה נגמר, היה קצת זמן פנוי עד למשחק הגמר ופחות או יותר כל הצופים עשו כמונו – יצאו החוצה ובדקו מה עוד מתרחש כרגע. באולם ליד היה משחק כדורסל בין פולין לגרמניה שהיה בעיצומו של הרבע השלישי ודי שקול. הרמה הייתה מאוד גבוה והייתה אווירה טובה ביציעים, אז נשארנו לראות אותו ממש עד הסיום ולא נורא שקצת איחרנו לגמר של הכדורשער.
את הגמר עצמו רציתי גם לצלם קצת, אז שמתי לי ווסט וירדתי למטה. גם כאן היה סימונים ממש לא ברורים וממש לא קשורים לאיפה הצלמים יכולים לשבת ולצלם. הם באותה מידה יכלו לשים אותי באולם של הכדורסל כדי לצלם ממנו… אז חזרתי ליציע וישבתי הכי נמוך שיכולתי כדי להיות באותו גובה כמו השחקנים שמזנקים לצדדים כדי לעצור את הכדורים. יצאו כמה תמונות נחמדות שאהבתי. כשהגמר הסתיים, השוודים חגגו ובנתיים בהכנות לטקס המדליות מישהו הצליח להפיל מגש מלא מדליות על הריצפה. אופס.
יצאנו משם וחיפשנו עוד משהו להעביר איתו את הזמן, ונכנסו למשחק כדורסל נשים בין הולנד לטורקיה. התוצאה שם כבר הייתה איזה 50-3 לטובת הולנד והרמה גם של ההולנדיות לא הייתה גבוה במיוחד, אז נשארנו שם רק כמה דקות ועשיתי 3-4 תמונות וזזנו משם. את הערב סגר לנו משחק נוסף של הנבחרת שלנו בכדורסל, המשחק שהכי חששו ממנו – מול בריטניה סגנית אלופת העולם. אז הבריטים באמת היו גדולים עלינו (תרתי משמע) אבל במשך 3 רבעים בערך הנבחרת שלנו התמודדה איתם די יפה והייתה בפיגור סביר. רק ברבע האחרון הבריטים הצליחו לברוח לניצחון דו ספרתי גבוה, ועדיין הרבה פחות ממה שחזו לפני המשחק.
ביום שני התחילה תחרות הטקוואנדו, משהו שסימנו מהארץ שצריך לראות כי יש את אסף יסעור שמועמד רציני למדליה וכי זה ענף שמעניין לדעתי לראות. אבל היה מאוד מאוד מאכזב לגלות שבכל קטגוריה היו בקושי 6 משתתפים (בחלקן אפילו פחות) מה שאומר שבקושי יש קרבות ורוב המשתתפים מתחילים מחצי הגמר. במקום לקבל יום שלם של קרבות כמו בג'ודו, היו פחות מ-10 קרבות ביום. בכל מקרה, חיכינו לקרב הראשון של אסף כשאיתנו ביציע היו גם חלק משחקני הכדורסל שבאו לעודד וגם משלחת מהשגרירות הישראלית בהולנד, כולל השגריר עצמו, שהגיעה חמושה בדגלים. רגע נחמד התרחש שם כשעידו מימון הכדורסלן (עם התיק הורוד עליו כמובן) ועדנן מילאד שגם הוא לוחם טקוואנדו ישבו ביציע וסיפרו כל אחד לשני על הנכות שלו והספורט שלו.
הקרב הראשון של אסף עובר כמו שצריך, הוא מנצח בלי הרבה בעיה ועולה לגמר. בגמר הוא פוגש יריב טורקי מיתולוגי ולמרות קרב יחסית שקול בסופו של דבר מפסיד. הטורקים ביציע שעודדו בטירוף לאורך כל היום (היו להם מספר מתמודדים בגמרים) ממשיכים לחגוג גם כאן. עכשיו אנחנו מחכים עוד כמה קרבות ומשקלים כדי שיתחיל טקס המדליות, שגם הוא שיגרתי לחלוטין, רק שפה קצת יותר מאתגר להרים את המדליה ואת החתול שמקבלים. תבינו לבד למה.
תראו מופתעים, גם לסיום היום הזה היה משחק של נבחרת הכדורסל, הפעם מול אוסטריה. מהמשחק הזה היו המון ציפיות לניצחון, והוא גם היה חשוב לקראת משחקי הדירוג. הנבחרת שוב התחילה טוב, ושוב איבדה את זה בהמשך וירדה מנוצחת, והפנים של הנבחרת בהתאם. מאוכזבים מאוד. שוב חיפשנו משהו לראות ושוב מצאנו את עצמנו במשחק כדורסל של הולנד נגד גרמניה. וואו. האולם היה פשוט מפוצץ באוהדים, והיה משחק ברמה גבוה במיוחד וממש צמוד עד לסיום כשבסוף ההולנדים מנצחים וחוגגים מול הקהל הביתי. ממש נהנו שם גם מהאווירה וגם מהמשחק.
